דף סו. - ד״ה ומניומי אמר אסמכתא לא קניא

הקדמה:

אסמכתא היא התחייבות מותנית שבה המתחייב לא באמת מתכוון לקיים את התחייבותו - הוא מתנה תנאי שלדעתו לא יתקיים וברצונו שלא יקרה לעולם, וזאת במטרה "להסמיך" את חברו (להניח את דעתו) ולא לקיים התחייבות ממשית.

השאלה המרכזית בפירוש תוס׳ היא מתי אנחנו לוקחים את הדברים ברצינות? מתי אסמכתא כן מחייבת? תוספות מחדשים שאסמכתא אינה קטגוריה בינארית של קונה או לא קונה, מחייבת או לא מחייבת אלא מדובר בטווח. ביטוי המפתח בתוס׳ הוא "קני טפי מבעלמא״ (חזק יותר מהרגיל) החידוש הוא שישנן אסמכתאות מחוזקות שעוברות את הרף הנדרש לקניין.

שני עקרונות המחזקים אסמכתא:

1.מבחן הפורמליות: נסיבות חיצוניות (בית דין, המלווה תופס ישירות בקרקע המדוברת, מנהג המקום בקניין) המעידות על רצינות ההתחייבות

2. מבחן גמירות הדעת: מצבים שבהם למתחייב יש עניין אמיתי שההתחייבות תתקיים (כמו במשכנתא - שילוב של הכרת הטוב וקניין)

למעשה תוספות מדייקים מהגמרא מערכת דינמית המבחינה ברמות שונות של כוונה ונסיבות, ובכך פותחים דלת להכרה בהתחייבויות שמבחינה טכנית הן אסמכתאות, אך מבחינה מעשית מגיעות לרף של קניין בר-תוקף.

תוס׳ ד״ה: ומניומי אמר אסמכתא לא קניא

תמצית:

אסמכתא קונה רק כאשר היא מתבצעת בבית דין חשוב. אולם במשכנתא האסמכתא חזקה יותר מהרגיל והיא קונה גם ללא בית דין חשוב כי זה דומה יותר למכירה וגם משום שהמלווה עושה טובה ללווה, ולכן הלווה באמת מתכוון לקיים את התנאי. בקנס שידוכין למרות שהוא אסמכתא הקניין תופס גם בלי בית דין חשוב כי זה מנהג העולם וכך לגבי כל קנין סיטומתא. ובדומה גם קנס על מלמד שביטל כיוון שהבושה או הנזק שיגרם לצדדים משמעותי, למרות שזו אסמכתא הקניין קיים כי יש גמירות דעת. רבינו תם מסביר שכאשר מדובר באסמכתא לגבי קרקע והמלווה תופס בקרקע ישירות אז אסמכתא קונה.

פירוש תוס׳ המלא כאן

הסבר הגמ׳

המשנה אומרת שאם אחד הלווה לחברו כסף על שדהו והמלווה עשה איתו תנאי שאם לא יפרע לו את החוב עד שלוש שנים השדה תהיה של המלווה, השדה של המלווה. ובגמ׳ רב הונא מחלק בין המקרים: אם בשעת מתן מעות התנה, שהיה התנאי בזמן שהמלווה נתן את הכסף ללווה, אכן המלווה קנה הכל, והשדה שלו. אך אם המלווה התנה לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו, כלומר, המלווה קנה את השדה רק לפי החוב שנשאר ולא את כל השדה. ולפי רב נחמן אפילו אם אמר לאחר מתן מעות קנה הכל. אך הגמ׳ אומרת שרב נחמן חזר בו ואמר שאפילו אם התנה עימו המלווה בשעת מתן מעות שיקנה את השדה לא קנה כלום. שבתחילה היה רב נחמן אומר שאסמכתא, התחייבות על תנאי שאינו חושב שיתקיים - קונה, ומניומי אמר אסמכתא לא קניא. ורב נחמן חזר מדבריו והוא סובר שאסמכתא לא קונה וכאן מדובר באסמכתא ולכן המלווה אינו קונה.

מקטע 1

כלומר החזירני מדברי כדפירש בקונטרס ואם תאמר בלא מניומי נמי קבלה רב נחמן בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קסח. ושם) מרבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי

הסבר מקטע 1

מסבירים תוס׳ שנוסח הגמרא ״ומניומי אמר אסמכתא לא קניא״ פירושו שמניומי גרם לרב נחמן לחזור מדבריו כפי שמסביר רש״י.

ושואלים תוס׳ הלא גם בלי מניומי ראינו שרב נחמן הסכים שאסמכתא אינה קונה. שבמסכת בבא בתרא דף קסח. נחלקו ר׳ יוסי שסובר שאסמכתא קונה ור׳ יהודה שסובר אסמכתא לא קונה. ובגמ׳ שם מובא - אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אין הלכה כר' יוסי. הרי שרב נחמן סבר שאין אסמכתא קונה? ונראה שהשאלה היא אם לרב נחמן אסמכתא לא קניא, מדוע הוא סבר בהתחלה שאפילו לאחר מתן מעות בעל השדה קונה הכל? ומדוע חזר בו?

מקטע 2

ומיהו יש ספרים דגרסי הלכה כר' יוסי ואי אפשר לגרוס כן כדמוכח בפרק (ארבעה נדרים) (נדרים דף כז.) גבי ההוא דאתפיס זכוותיה בבית דין ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלו זכוותי ולא אתא אמר רב הונא בטילין זכוותיה ופריך והא אסמכתא היא ומשני שאני הכא דאתפיס ופריך כל היכא דאתפיס לאו אסמכתא היא והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו כו' ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי ועוד קשה דמאי פריך התם ארב הונא מדרב נחמן והא רב הונא פליג עליה הכא ואמר בשעת מתן מעות קונה הכל ואית ליה דאסמכתא קנייא

הסבר מקטע 2

ומשיבים תוס׳ שיש נוסחים שכתוב שרב נחמן סבר שהלכה כר׳ יוסי (כפי שאכן מופיע בגמ׳ בנוסח וילנא אולם לעדי נוסח אחרים שם כתוב שאין הלכה כר׳ יוסי ראה כאן). אך תוס דוחים ואומרים שהנוסח הנכון הוא – אין הלכה כר׳ יוסי.

כמוכח במסכת נדרים דף כז. הגמ׳ שם מספרת על אדם שהניח את שטרי זכויותיו, מסמכי ראיות שהדין עימו, בבית הדין וביקש לדחות את הדיון לזמן אחר כדי שיוכל לחפש ולהביא ראיות נוספות. כיוון שבעל דינו לא האמין שיחזור, התנה בעל השטרות ואמר: ״אם לא אבוא בתוך שלושים יום – יתבטלו זכויותיי אלו״. אירע לו אונס ולא הגיע. אמר רב הונא: בטלו זכויותיו, שהרי לא בא במועד שקבע ומקשה שם הגמ׳ על רב הונא שהרי בעל השטרות אמר דבריו כאסמכתא, ואסמכתא לא קניא. הגמ׳ דוחה את הקושיא שהרי בעל השטרות אמר את דבריו בבית דין והם כתפוסות בידי בית דין. ומביאה הגמ׳ מחלוקת בין ר׳ יוסי ור׳ יהודה על מי שפרע מקצת החוב והפקיד את השטר הפרוע חלקית ביד שליש (נאמן) ואמר שאם הוא לא משלם את הנותר עד 30 יום, שהנאמן ימסור את השטר למלווה שיגבה הכל, ומביאים את דברי רב נחמן - ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אין הלכה כר' יוסי שאמר שאסמכתא קניא. כלומר לפי זה לא יתכן לומר שרב נחמן סבר כר׳ יוסי.

דחייה נוספת. אומרים תוס׳ ועוד קשה לומר שרב נחמן סבר שהלכה כר׳ יוסי. שכן במסכת נדרים הגמ׳ מקשה על רב הונא מדברי רב נחמן שאסמכתא לא קניא והרי רב הונא כאן בסוגיה שלנו אומר שבשעת מתן מעות, המלווה קונה הכל והוא חולק על רב נחמן, כלומר רב הונא סובר שאסמכתא קניא ולכן קשה לומר שגם רב נחמן סובר שאסמכתא קניא כר׳ יוסי. וחוזרת שאלת תוס׳ למקומה – שהלא גם בלי מניומי סבר ר׳ נחמן שאסמכתא לא קונה, ולכן מדוע רב נחמן לפני שחזר בו סבר שאפילו לאחר מתן מעות קונה המלווה את כל השדה?

מקטע 3

ומיהו לרב הונא יש ליתן טעם דבשעת מתן מעות לא חשיב לה אסמכתא דהתם בנדרים ודאי הוי אסמכתא דאין חפץ שיתקיים הקנס והגוזמא אלא מתנה כך להסמיך חבירו על דבריו אבל הכא על דעת כן מלוהו מעותיו שתהא השדה משוקעת בידו אם לא יתן לו עד שלש שנים אבל לרב נחמן דאמר דאף לאחר מתן מעות קונה הכל לא יתכן טעם זה

הסבר מקטע 3

תוס׳ מחלקים בין שיטת רב הונא לרב נחמן. את שיטת רב הונא שסובר שבשעת מתן מעות המלווה קונה את כל השדה אפשר להסביר שבשעת מתן מעות דברי הלווה אינם נחשבים אסמכתא. לעומת זאת במסכת נדרים ברור שכאשר בעל הזכויות אומר ״אם לא אבוא בתוך שלושים יום – יתבטלו זכויותיי אלו״ זה אסמכתא שהרי אינו מעוניין שיתקיים הקנס המוגזם אלא שמתנה כך כדי שחברו יאמין לו. אך כאן אצלנו מדובר על תנאי בהלוואה על דעת כך שהשדה תהיה של המלווה אם לא יתן לו את הכסף תוך 3 שנים, והמלווה נותן לו את הכסף על תנאי זה. זה מסביר את שיטת רב הונא - אך טעם זה לא מסביר את שיטת רב נחמן שהרי הוא סובר שגם אחרי מתן מעות בזמן שהמלווה מחכה לתשלום הוא קונה את כל השדה. ולכן חוזרת השאלה מה הטעם שרב נחמן אמר שאפילו לאחר מעות המלווה קונה הכל?

מקטע 4

ומפרש ר"י (רבי יצחק מדנפייר) טעם שוה לשניהם דהכא קני טפי מבעלמא שבתחילת המשכנתא הוי קצת כעין מקח וממכר שמקנה לו כל הקרקע להשתעבד לו בתורת משכון וגם עשה לו טובה בהלואה הלכך כשמתרצה לו שיהא שלו אם לא יתן לו עד ג' שנים יש בדעתו לקיים ולא להסמיכו על דבריו אמר כן אלא גומר בדעתו להקנות לו לרב הונא כדאית ליה ולרב נחמן מקמי דהדר ביה כדאית ליה

הסבר מקטע 4

משיבים תוס׳ שר״י מסביר גם את רב הונא וגם את רב נחמן לפי עקרון אחד, שכאן בסוגיה שלנו מדובר שהקניין חזק יותר לעומת מקרים אחרים של אסמכתא (מהר״ם), מפני שתחילת המשכנתא דומה במקצת לעסקת קניה ומכירה. הלווה מקנה לו את כל הקרקע, כדי שתהיה לו שיעבוד עליה לביטחון. וגם, הרי המלווה היטיב עימו בכך שהסכים להלוות לו ולכן הלווה מתרצה ומוכן שתהיה השדה שלו אם לא יחזיר את ההלוואה תוך ג׳ שנים והוא מעוניין לקיים את דבריו ולא רק להסמיכו, כלומר להניח את דעתו ללא כוונה לקיים, אלא הוא גומר בדעתו להקנות לו. כך נסביר מדוע הקניין מתקיים לפי רב הונא כאשר סיכמו מראש, וגם לפי רב נחמן אפילו כשסיכמו תוך זמן ההלוואה, לפני שרב נחמן חזר בו.

מקטע 5

ומשום דעדיפא הך אסמכתא משאר אסמכתא אתי שפיר (נמי) למניומי ולרב נחמן בתר דאהדריה מניומי דמהני הכא מעכשיו בלא בית דין חשוב ובפרק ג׳ דנדרים (דף כז:) אמרינן והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב וסתם קנו מיניה היינו קנין סודר וקנין סודר אינו אלא מעכשיו דלא מהני לקנות בו אחר זמן כיון דבההיא שעתא כבר הדר סודר למריה כדאמר בפרק השותפין בנדרים (דף מח:) אלמא בשאר אסמכתות אפילו מעכשיו לא קני אלא דוקא בבית דין חשוב

הסבר מקטע 5

ומסבירים תוס׳ שבסוגיה שלנו האסמכתא עדיפה יותר מאסמכתא רגילה ולכן למניומי ולרב נחמן, גם אחרי ששוכנע לחזור בו, יועיל התנאי אם היה מראש (לפי בני נהרדעא) אפילו שלא בבית דין. ובמסכת נדרים בדף כז: לגבי מי שיש לו שטר זכות על קרקע והתנה בבית הדין שאם לא יבוא תוך שלושים יום – יתבטלו זכויותיו ואירע לו אונס ולא הגיע מסקנת הגמ׳ היא שבמקרה זה למרות שדבריו אסמכתא, מכיוון שמסר דבריו בבית דין חשוב ** ועשו על זה קניין בבית הדין הייתה כאן גמירות דעת ולכן אסמכתא קונה. ולפי זה בסוגיה אצלנו מסבירים תוס׳ שאפילו שלא בבית דין התנאי מועיל. ומסבירים תוס׳ שבמסכת נדרים כשהגמ׳ אומרת שעשו על התנאי קניין בבית דין הכוונה לקניין סודר.

בקניין סודר, קניין חליפין של חפץ שנהגו לעשות בבגד, הקונה מוסר למוכר את הסודר, המוכר מגביה את סודרו של הקונה ובכך החפץ הנקנה עובר מרשות המוכר לרשות הקונה. בסיום המוכר בדרך כלל משיב לקונה את סודרו. ומסבירים תוס׳ שקניין סודר מועיל רק כאשר קונים בעת מעמד העסקה, עכשיו, ולא לאחר זמן כיוון שאז כבר חזר הסודר לבעליו כמפורט במסכת נדרים דף מח:

ומכאן שבשאר אסמכתאות יועיל רק קניין על האסמכתא, מעכשיו כלומר בזמן העסקה ממש, ובית דין חשוב, ואלו אצלנו מועיל גם שלא בבית דין חשוב.

** הערה: מחלוקת מהו בית דין חשוב - דיינים סמוכים בארץ ישראל (רמב״ם) או רק בקיאים (רא״ש) או החשוב באותה העיר (המרדכי) ולשיטת המהר״ם די שייכתב בשטר שעשו לפני בית דין חשוב.

מקטע 6

ומיהו קנס שעושין בשעת שידוכין מהני אפילו לא קנו בבית דין חשוב כיון שנוהגין בו כל העולם מידי דהוי אסיטומתא דלקמן (בבא מציעא דף עד.) דקניא ועוד דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חבירו וכן אם קבל עליו המלמד בשעה שהשכירוהו קנס אם יחזור בו ולא נמצא מלמד אחר מזומן אין זה אסמכתא דלא חשיב גזום כיון שמפסידו והוי כמו (לקמן בבא מציעא דף קד.) אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דלאו אסמכתא היא

הסבר מקטע 6

תוס׳ מבררים מה הדין בקנס שאבי הכלה ואבי החתן עושים בשעת שדוכין, קנס הידוע בשם "קנס בושת" או "קנס על ביטול שידוך", ובו הם מתחייבים לשלם קנס כספי על ידי מי שחוזר בו מן השידוך, כדי לפצות על הבושה והנזק שנגרם לצד השני. ואומרים תוס׳ שקנס זה אפילו לא עשו עליו קניין בבית דין חשוב כיוון שנוהגים בו כל העולם הוא מוגדר כקניין סיתומטא ומועיל.

סיטומתא פירושה המילולי הוא חותמת, אולם מדובר במעשה קניין וייחודו בכך שהוא אינן מדרכי הקניין הידועות (כגון הגבהה, משיכה וכד׳) אך כיוון שהוא נוהג במקום מסוים או מקובל על ידי חברי קבוצה מסוימת הוא מועיל. הגמ׳ בדף עד. מביאה שהיכן שנהגו להחתים דברים שנמכרו, כדי לסמן שהם שייכים לקונה, אפילו שהם ברשות המוכר והקונה לא שילם, הרי זה קנין (וכן היכן שנהגו לתקוע כף או לשתות לחיים וכד׳) ולכן כיוון שנהגו בקנס זה כל העולם אז התחייבות זו קיימת. וגם מכיוון שיש כאן בושה לצד השני ראוי שמי שחוזר בו יהיה חייב לפצות את חברו.

וכן כאשר אדם שוכר מלמד עבור בנו, וקיבל עליו המלמד שאם יחזור בו ולא יהיה מורה אחר זמין יצטרך לשלם קנס. אין זה אסמכתא כיוון שאין זו הגזמה והוא גורם לאבא נזק ולכן יצטרך לשלם בדומה לדין המובא במשנה בדף קד. לגבי אדם קיבל שדה מחברו כדי שיעבוד בה ויתחלקו בפירות והמקבל לא עבד בה כלל והובירה, אומרת המשנה קובעים שומה לנזק והמקבל משלם לבעל השדה ומפצה אותו כיוון שבשטרות קבלנות אלו כתוב במפורש "אם אוביר את השדה ולא אעביד אשלם במיטבא״ כלומר שמי שלא יעבוד בשדה ישלם לבעל השדה במיטב כספו.

מקטע 7

ואם תאמר דפרק ארבעה נדרים דפריך מרב נחמן ארב הונא טפי הוי ליה למיפרך דרב הונא אדרב הונא דרב הונא אית ליה הכא דאסמכתא לא קני אע"פ דתפיס המלוה והוי כמו אתפיס דהתם דקאמר לאחר מתן מעות לא קנה ויש לומר דהתפיסה דהכא דהוי במקרקעי לא חשיב כאתפיס דהתם דהוי במטלטלי ורבינו תם תירץ אקושיא דלעיל דלא קשיא דרב הונא דאמר הכא בשעת מתן מעות קנה אדרב הונא דנדרים דהכא קני משום דתפיס מלוה גופיה

הסבר מקטע 7

תוס׳ חוזרים לדון במחלוקת בין רב הונא לרב נחמן. במסכת נדרים דף כז: לגבי מי שיש לו שטר זכות על קרקע והתנה בבית הדין שאם לא יבוא תוך שלושים יום יתבטלו זכויותיו ורב הונא אומר שתנאו קיים כיוון שזכויותיו תפוסות בבית דין, מביאה הגמ׳ את דברי רב נחמן ומקשה על רב הונא שהלכה אינה כר׳ יוסי ואסמכתא לא קונה. ושואלים תוס׳ הגמ׳ שם הייתה צריכה להקשות על רב הונא מרב הונא עצמו. שבסוגיה שלנו רב הונא סובר שאסמכתא לא קונה למרות שהמלווה תופס בקרקע, כאשר אמר לו לאחר מתן מעות לא קנה. ואם כן קשה מרב הונא על רב הונא?

ומשיבים תוס׳ שיש לומר שהתפיסה שיש למלווה בקרקע בסוגיה שלנו אינה דומה לתפיסה שם במסכת נדרים שהיא במטלטלין (האם לפי תוספות שטרי הזכויות היו על חזקה שיש לו במטלטלין או שהכוונה לשטר הראיות ממש?). ורבינו תם תרץ שלא קשה על רב הונא שכאן אצלנו אמר שבשעת מתן מעות קנה משום שהמלווה תפס את הקרקע מהלווה עצמו בניגוד למסכת נדרים דף כז: שם בית הדין תפס את שטרי זכויותיו ובמסכת בבא בתרא קסח. שנתן את שטרו ביד שליש. ולכן לא מקשים מרב הונא על רב הונא בנדרים.

ולפי המהר״ם, רבינו תם מתרץ בזו גם את הקושיה שפתחו בה תוספות, שרב נחמן גם ללא מניומי סבר שאסמכתא לא קונה, שכאן רב נחמן סבר בתחילה שאסמכתא קונה כיוון שהמלווה תפס את הקרקע מהלווה.

מקטע 8

ועיל בפרק הזהב (בבא מציעא דף מח:) דלא קני מוכר הערבון אע"ג דתפיס ליה היינו משום דלא קני לוקח כפליים דאיהו לא תפיס:

הסבר מקטע 8

בדף מח: מביאה הגמ׳ מחלוקת בין ר׳ יוסי לר׳ יהודה במקרה שהקונה נתן ערבון לחבירו ואמר לו: "אם אני חוזר בי — הרי ערבוני מחול לך", והמוכר, המקבל, אמר לו: "אם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך. ולפי מה שהסברנו שכאשר צד אחד תופס ישירות בנכס אז הוא קונה גם באסמכתא, מבררים תוס׳ מדוע כאן המוכר לא קונה את הערבון למרות שהוא תופס בו?

ומשיבים תוס׳ כיוון שאם התבטלה העסקה הקונה לא מקבל כפליים מהמוכר, שהרי זו אסמכתא והקונה לא תופס בכסף המוכר, אז גם המוכר לא קונה את הערבון למרות שהוא תופס בו.

לדף באתר ספריא

לבלוג המלא