רבא מלמד אותנו כיצד לקרוא שטר עסקה בעין טובה. בשטר כתוב שהמשקיע ומקבל העסקה, רב עיליש, חולקים חצי חצי. אבל אי אפשר להבין את זה כפשוטו כי חצי חצי זו עסקה אסורה! אם לא מוסיפים משהו עבור העבודה והטרחה של המתעסק יש בעיה של ריבית . אז רבא מסרב להניח שאדם גדול כמו רב עיליש חתם על שטר כזה ונשאר רק להסביר מה הוא באמת יחס החלוקה. תוס׳ מביאים את פירוש רש״י ליחס החלוקה ומסבירים אותו על רקע המציאות העסקית ומציעים עוד 2 הסברים משלהם ואחד לפי נוסח הגמ׳ שהייתה בידי רבינו חננאל. תוס׳ ד״ה

אחד הלווה לחברו 50 אלף ש״ח, הגיע מועד תשלום החוב והחבר מתחמק. אין ברירה, הוא מזמן אותו לדין. החבר קצת לחוץ, לא מדבר ברור, בסוף מחלצים ממנו הודאה שהוא חייב רק 25 אלף ש״ח. מפסוק בתורה למדנו שצריך להשביע אותו על יתר הסכום כדי לוודא שהוא לא מתחמק, אולי הוא באמת רוצה לשלם הכל. אבל המצב קשה ואין לו, ככה בית הדין עוזר לו להודות. אבל רגע אחד! הוא הרגע שיקר, הוא מנסה להתחמק מתשלום של חלק מהחוב! למה שנאמין לו גם אחרי שישבע? וכעת... אותו מקרה בדיוק - אבל הפעם החבר מגיע לבית הדין ואומר ב

לפי פירוש רש״י נראה שהגמ׳ יורדת לנבכי הנפש של מי שהודה במקצת החוב, שבאמת הוא היה רוצה לשלם הכל אבל כרגע המצב דחוק ולכן הוא מודה רק בחלק...

הקדמה: אסמכתא היא התחייבות מותנית שבה המתחייב לא באמת מתכוון לקיים את התחייבותו - הוא מתנה תנאי שלדעתו לא יתקיים וברצונו שלא יקרה לעולם, וזאת במטרה "להסמיך" את חברו (להניח את דעתו) ולא לקיים התחייבות ממשית. השאלה המרכזית בפירוש תוס׳ היא מתי אנחנו לוקחים את הדברים ברצינות? מתי אסמכתא כן מחייבת? תוספות מחדשים שאסמכתא אינה קטגוריה בינארית של קונה או לא קונה, מחייבת או לא מחייבת אלא מדובר בטווח. ביטוי המפתח בתוס׳ הוא "קני טפי מבעלמא״ (חזק יותר מהרגיל) החידוש הוא שישנן אסמכתאות מ