דף ג: - אבל העדאת עדים דליכא למימר

לפי פירוש רש״י נראה שהגמ׳ יורדת לנבכי הנפש של מי שהודה במקצת החוב, שבאמת הוא היה רוצה לשלם הכל אבל כרגע המצב דחוק ולכן הוא מודה רק בחלק עד שלאט לאט יפרע את תשלום החוב. לכן בית הדין צריכים להשביע אותו שהוא לא חייב גם את החלק שלא הודה בו.

עבור תוס׳ אנחנו בדיון אחר, משפטי במהותו. מודדים את הכח של כל טענה והיכולת לטעון אותה.

האם הנחות אלו תקפות גם כאשר יש עדים על חלק מהחוב? האם יחייבו אותו שבועה על שאר החוב?  מצד אחד במודה במקצת יש מוטיבציה אחרת נפשית ומשפטית ומצד שני הודאת עדים חזקה מאוד שעל פיה מוציאים כסף מאדם ואפילו יש בכוחה להרוג.  הגמ׳ דנה האם תמיד הודאת עדים חזקה יותר - תוס׳ מסבירים את ההגיון הפנימי של הדיון בגמרא.

תוס׳ ד״ה: אבל העדאת עדים דליכא למימר

תמצית:    

במודה במקצת החוב נאמר שהוא רק משתמט אבל במקרה שעדים חייבו אותו הוא כופר בכל ולכן הגיוני שרק בהודאת פיו נחייב אותו להשבע ולכן צריך לומר שיש קל וחומר. וכאשר הגמ׳ פורכת את הקל וחומר היא מעדיפה להדגיש שהודאת פיו חמורה מהודאת עדים בגלל הכשה והזמה. 

הטקסט המלא של פירוש תוס׳

אבל העדאת עדים דליכא למימר - כל כך משתמיט כיון שכפר הכל אימא כיון דחשוד הוא לגזול חשוד נמי אשבועתא קמ"ל ק"ו דלא הוי גזלן בהכי דאשתמוטי קא משתמיט דהכופר במלוה כשר לעדות ואע"ג דאמרי' לקמן (בבא מציעא דף ו.) דלא אמרינן מגו דחשיד כו' מ"מ גם התנא אשמעינן דלא אמרינן מק"ו מפיו ועד אחד ואם תאמר אמאי אצטריך לטעמא דאשתמוטי לימא אי לאו ק"ו ה"א הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים משום שכן אינו בהכחשה ובהזמה כדפריך לקמן ולקמן נמי הוה ליה למפרך מה לפיו שכן משתמיט וי"ל דהכא דאתא לפרושי דהודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ניחא ליה למינקט טעמא דמשתמיט דסברא הוא דמטעם זה ישבע בהודאת פיו ולא בהעדאת עדים וחומר שאינו בהכחשה ובהזמה ניחא ליה למנקט לקמן לסתור ק"ו שכן דרך הגמרא למפרך פירכא על קל וחומר ולא מסברא לכך לא מייתי לקמן סברא דמשתמיט:

הסבר הגמ׳:

בדף ג. ר׳ חייא אומר שאם יש עדים המעידים עליו שהוא חייב במקצת הסכום והוא כופר בכל, על החלק עליו הם מעידים הוא חייב לשלם ועל שאר הסכום הוא חייב להשבע כדין מודה במקצת, והטעם הוא, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר, ולכן גם עדים יכולים לחייבו שבועה. 

הגמ׳ דנה באיזה אופן ומאיזה טעם הודאת עדים חמורה מהודאה עצמית של הלווה. ונותנת טעם ללימוד קל וחומר זה, שהיינו אומרים שרק כשהוא מודה במקצת מכיוון שבאמת הוא מעוניין לשלם אבל כרגע אין לו והוא מנסה להשתמט נחייב שבועה, אבל העדאת עדים דליכא למימר, אבל כשמעידים עליו 2 עדים הוא לא התכוון כלל להודות ולכן אולי לא נחייב אותו שבועה.לכן, אומרת הגמ׳ , ר׳ חייא השמיע לנו שאומרים קל וחומר.

בהמשך דף ג: הגמ׳ מקשה על לימוד הקל וחומר שעדות עדים בהכרח חזקה מהודאת פיו שכן עדים אפשר להכחיש ולהזים את עדותם אבל כאשר אדם מודה מעצמו לא.

מקטע 1:  

כל כך משתמיט כיון שכפר הכל אימא כיון דחשוד הוא לגזול חשוד נמי אשבועתא קא משמע לן ק״ו [דלא הוי גזלן בהכי דאשתמוטי קא משתמיט דהכופר במלוה כשר לעדות] ואע"ג דאמרינן לקמן (בבא מציעא דף ו.) דלא אמרינן מגו דחשיד כו' מכל מקום גם התנא אשמעינן דלא אמרינן מק״ו מפיו ועד אחד

הסבר מקטע 1:

מסבירים תוס׳ שדברי הגמ׳ שצריכים קל וחומר כי אחרת כאשר יש עדים שהעידו רק חלק מהסכום היינו אומרים שבמקרה זה הוא כל כך משתמט, שהרי הוא כופר בכל ואחרי שהעידו כנגדו הוא חשוד לגזול  ולכן הוא גם חשוד על שבועה ולא נחייב אותו שבועה. ולכן אומרת הגמ׳ צריך את הקל וחומר שלמרות שמשתמט ואינו מודה בהלוואה אינו גזלן וכשר לעדות ועל הסכום שלא העידו עליו חייב להשבע כדין מודה במקצת. ומעירים תוס׳ שלמרות שבגמ׳ בדף ו. למדנו שלא אומרים מתוך שחשוד על גזל חשוד על שבועה, גם התנא אצלנו לומד שלא אומרים שחשוד על גזל חשוד על ממון ומשביעים אותם מקל וחומר של עדים ביחס להודאת פיו וכן עדים ביחס לעד אחד.

מקטע 2:  

ואם תאמר אמאי אצטריך לטעמא דאשתמוטי לימא אי לאו ק"ו היינו אומרים הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים משום שכן אינו בהכחשה ובהזמה כדפריך לקמן ולקמן נמי הוה ליה למפרך מה לפיו שכן משתמיט

הסבר מקטע 2:

לאור הערת תוס׳ שהתנא אצלנו לומד שמי שחשוד על ממון אינו חשוד על שבועה מקל וחומר של הודאת פיו ועד אחד, שואלים תוס׳ מדוע נתנה הגמ׳ את הטעם של משתמט כדי להסביר את הקל וחומר? ומשיבים תוס׳ שלולא קל וחומר זה, היינו יכולים לחשוב שהודאת פיו מחייבת אותו שבועה לפי שיש בה צד חמור מעדים שניתנים להכשה והזמה. כפי שהגמ׳ אכן פורכת בהמשך. ובנוסף הגמ׳ גם אומרת שדווקא בהודאת פיו, כאשר הוא מודה במקצת, ניתן לומר שהוא משתמט אך לא כל כך בעדים. 

מקטע 3:  

ויש לומר דהכא דאתא לפרושי דהודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ניחא ליה למינקט טעמא דמשתמיט דסברא הוא דמטעם זה ישבע בהודאת פיו ולא בהעדאת עדים

הסבר מקטע 3:

ומשיבים תוס׳ שיש לומר, שכאן בגמ׳ אצלנו, כשבאה הגמ׳ להסביר שהודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, ולולא הקל וחומר היינו אומרים שהעדים אינם מחייבים בשבועה, העדיפה הגמ׳ לומר שזה בגלל שבעדים הוא משתמט, כיוון שזו סברא הגיונית יותר שכשהוא מודה במקצת הוא מנסה להשתמט, בניגוד להעדאת עדים ששם הוא כופר בהכל.

מקטע 4:  

וחומר שאינו בהכחשה ובהזמה ניחא ליה למנקט לקמן לסתור ק"ו שכן דרך הגמרא למפרך פירכא על קל וחומר ולא מסברא לכך לא מייתי לקמן סברא דמשתמיט:

הסבר מקטע 4:

וכאשר הגמ׳ מקשה על לימוד הקל וחומר ומסבירה שיש לומר שצריכים את הקל וחומר כיוון שהיינו אומרים שהודאת פיו חמורה יותר מעדים, שהרי את עדותם ניתן להכחיש ולהזים ואת הודאת פיו לא. מסבירים תוס׳ שהגמ׳ בהמשך לא מקשה כנגד הקל וחומר שכל הטעם לחייב שבועה הוא כי אנחנו מאמינים שמודה במקצת רוצה לשלם אך הוא משתמט, כיוון הגמ׳ מעדיפה לדחות קל וחומר מפסוקי התורה (לגבי הכחשה והזמה) ולא מסברה הגיונית המבוססת על המניע הפנימי של מודה במקצת. ולכן הגמ׳ לא מקשה על הקל וחומר מסברה שהוא מבקש להשתמט.

לדף באתר ספריא

לבלוג המלא