דף סא. - קרי ביה כספך לא תתן בנשך ובמרבית

כמה פעמים קראתי פסוק וחלפתי על פניו בתחושה שהבנתי מה כתוב, הרעיון הכללי ברור... אבל הגמ׳ ותוס׳ מלמדים אותנו לעיין היטב, לעיתים לפסוק יש מבנה עמוק ממנו שואבים את ההבנה הנכונה ועדיין אפילו לחכמים לפעמים פענוח המבנה הזה היה מאתגר....

תוס׳ ד״ה: קרי ביה כספך לא תתן בנשך ובמרבית

תמצית: תוס׳ מסבירים מתי מילה בפסוק מתייחסת גם לתחילת הפסוק וגם לסופו

פירוש תוס׳:

וה"נ בפ"ק דע"ז (דף כ. ושם ד"ה אחד) ופרק כל שעה (פסחים דף כא: ושם ד"ה ליכתב) ופרק כל הבשר (חולין דף קיד: ושם ד"ה או) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ודריש לגר תתננה ומכור תתננה ומכור לנכרי ואפילו מאן דפליג היינו משום דכתיב או לחלק וא"ת בפ"ק דקדושין (דף לב: ושם) לא בעו רבנן למדרש כר' יוסי הגלילי מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן וי"ל משום דאין מפני מיושב אוהדרת ולא תקום אפני זקן והא דאמר התם ורבנן אי כתיב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן כדאמרת היינו משום דאז על כרחך אמרת הכי והא דאמר בפרק הוציאו לו (יומא דף נב. ושם: ד"ה שאת) ה' מקראות אין להם הכרע שאת ארור מחר משוקדים וקם ולא אמר דקאי אלעיל ואלרע היינו משום דהכא כיון דקאי על כרחך נשך אכספך אמרת ה"ה ארבית וכיון דקאי רבית אאוכל כמו כן נשך קאי אאוכל וכן תתננה כן אבל הנך חמש דלמא לא קיימי אלא אלעיל לבד או אלרע וא"ת התניא פרק שני דזבחים (דף כד.) ולקח הכהן מן הדם באצבעו ונתן קבל או זרק בשמאל פסול ור"ש סבר קבל בשמאל כשר ואמר אביי טעם דר"ש דסבר דקרא דאצבעו דמשמע ימין לא קאי אלא אונתן דלאחריו ולא אולקח דלפניו ולתנא קמא קאי אתרוייהו והשתא מאי שנא מהנך ה' דאין להם הכרע וי"ל דהתם פשטיה דקרא משמע דקאי אולקח מ"מ סבר תנא קמא דקאי נמי אונתן דכתיב קרא אחרינא ולקח מדם הפר ונתן על קרנות המזבח באצבעו דהתם קאי אצבע אנתינה וילמד סתום מן המפורש והיינו נמי טעמא דר"ש:

הסבר הגמרא:

הגמ׳ מביאה את דברי רבינא שלא נדרש פסוק נוסף כדי ללמוד על איסור נשך וריבית באוכל ובכסף. כיוון שאת הפסוק: ״... את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך". (ויקרא כה,לו) יש לקרוא באופן באופן בו מילות הציווי בפסוק (לא תתן נשך, לא תתן מרבית) מתייחסות לכל אחד ממושאי הציווי (כסף, אכלך):

מקטע 1:

והכי נמי בפרק קמא דעבודה זרה (דף כ. ושם ד"ה אחד) ופרק כל שעה (פסחים דף כא: ושם ד"ה ליכתב) ופרק כל הבשר (חולין דף קיד: ושם ד"ה או) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ודריש לגר תתננה ומכור תתננה ומכור לנכרי ואפילו מאן דפליג היינו משום דכתיב או לחלק

הסבר מקטע 1:

תוס׳ מביאים דוגמאות נוספות למקרים בהם דורשים את המילים בפסוק כך שהם מתייחסות למה שבא לפניהם וגם למה שבא אחריהם: במסכת עבודה זרה דף כ. (וכן במסכת פסחים דף כא: ובמסכת חולין דף קיד: ) הגמ׳ עוסקת באיסור אכילת נבלה, הפסוק בתורה מתיר לתת אותה לגר (גר תושב) ולמכור אותה לנכרי (גוי) ושואלת הגמ׳ מנין שמותר למכור לגר ולתת לנוכרי? הגמ׳ מביאה את דברי ר׳ מאיר שלומד את הפסוק באופן בו מילות הציווי בפסוק (תתנה,מכר) מתייחסות לכל אחד ממושאי הציווי (גר, נכרי):

אבל ר׳ יהודה חולק על ר׳ מאיר ואומר - דברים ככתבן, כלומר שאפשר לתת מתנה לגר תושב ולנכרי מותר רק למכור. טעמו של ר׳ יהודה הוא שאם היה כתוב בפסוק :...תתננה ואכלה ומכר לנכרי, כאשר ו׳ החיבור מאחדת אותם אז ניתן היה ללמוד כפי שר׳ מאיר אומר, אבל כיוון שבפסוק מופיע ״או״ יש ללמוד נתינה לגר ומכירה לנכרי. מכאן, שבפסוק אצלנו שכתוב ״כספך לא תתן לו בנשך ואכלך בריבית״ גם ר׳ יהודה שחולק שם, כאן הוא מסכים שלמדים כסף ואוכל בנשך ובריבית.

מקטע 2:

ואם תאמר בפרק קמא דקדושין (דף לב: ושם) לא בעו רבנן למדרש כר' יוסי הגלילי מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן ויש לומר משום דאין מפני מיושב אוהדרת ולא תקום אפני זקן והא דאמר התם ורבנן אי כתיב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן כדאמרת היינו משום דאז על כרחך אמרת הכי

הסבר מקטע 2:

תוס׳ מקשים על ההסבר שהביאו. במסכת קידושין דף לב: הגמ׳ דנה בציווי בפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן..." (ויקרא יט, לב).

לפי ר׳ יוסי יש לקום גם בפני צעיר חכם כיוון שהפסוק חילק שיבה לחוד וזקן לחוד פירושו שזקנה אינה שווה לשיבה ויכול להיות צעיר שהוא זקן (במובן של חכם) ויש לקום לכבודו. אך חכמים חולקים על ר׳ יוסי וסוברים שרק מפני חכם זקן צריך לעמוד כיוון שאם רצתה התורה לצוות שיעמדו גם בפני זקן וגם בפני צעיר הייתה כותבת "מפני שיבה תקום והדרת, תקום והדרת פני זקן".

ומכאן קשה על הסבר תוס׳ כיוון שממבנה הפסוק היה מקום ללמוד שתקום והדרת מתייחס גם לשיבה (זקן בגיל) וגם לזקן (זקן בחוכמה), אבל חכמים סוברים שלא לומדים כך והציווי מתייחס רק לחכם זקן.

ומשיבים תוס׳ שיש לומר שפסוק זה יוצא דופן, כיוון שהמילה ״מפני״ אינה מתייחסת באופן הגיוני לציווי ״והדרת״ והציווי ״תקום״ אינו מתייחס באופן הגיוני ל-״פני זקן״ כלומר צריך שהפסוק יהיה הגיוני גם כאשר דורשים אותו במבנה הכפול כך שהיחס בין הציווי למושא הציווי נשמר:

א.    והדרת פני זקן – היחס בין הציווי למושא הציווי אינו נשמר:

ב.    איסור נשך וריבית – דוגמא לכך שהיחס בין הציווי למושא הציווי נשמר:

אך תוס׳ מקשים על תשובתם, כיוון שבגמ׳ שם חכמים חולקים על ר׳ יוסי וסוברים שאם רצתה התורה לצוות שיעמדו גם בפני זקן וגם בפני צעיר הייתה כותבת "מפני שיבה תקום והדרת, תקום והדרת פני זקן". ולפי שיטתם כתיבה כזו היא הגיונית למרות שהיחס בין מושא הציווי אינו נשמר כפי שהסבירו תוס׳. תוס׳ משיבים כי אם התורה הייתה כותבת מראש את הפסוק באופן זה, אכן לא היה אפשר שלא ללמוד אותו כך. (אבל כל עוד דורשים את הפסוק הוא צריך לשמור על מבנה הגיוני בין כל מילת ציווי למושא הציווי).

מקטע 3:

והא דאמר בפרק הוציאו לו (יומא דף נב. ושם: ד"ה שאת) ה' מקראות אין להם הכרע שאת ארור מחר משוקדים וקם ולא אמר דקאי אלעיל ואלרע היינו משום דהכא כיון דקאי על כרחך נשך אכספך אמרת הוא הדין ארבית וכיון דקאי רבית אאוכל כמו כן נשך קאי אאוכל וכן תתננה כן אבל הנך חמש דלמא לא קיימי אלא אלעיל לבד או אלרע

הסבר מקטע 3:

תוס׳ שואלים על העקרון של דרישת פסוק כך שמילה בפסוק מתייחסת למה שבא לפניהם וגם למה שבא אחריהם. במסכת יומא דף נב. מביאה הגמ׳ 5 מילים שאין להם הכרע, כלומר שלא ברור האם המילה מתייחסת לתחילת הפסוק או לסופו:

1. ״הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ...״ (בראשית ד, ז) – אם קוראים את הפסוק ״הלא אם תיטיב שאת, ואם לא...״ פירוש המילה שאת היא סליחה. אך אם קוראים ״הלא אם תיטיב, שאת ואם לא תיטיב לפתח...״ ולפי זה פירוש המילה שאת היא זיכרון העוון (ההפך מסליחה).

2. ״וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁ֨קָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ״ (שמות כה, לד) – לא ידוע עם הגביעים משוקדים או משוקדים כפתוריה ופרחיה.

3. ״וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה...״ (שמות יז, ט) – לא ידוע אם צא והלחם בעמלק מחר או שיצא להלחם מייד ומחר אנכי ניצב וכו׳.

4. ״... כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃ אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה...״ (בראשית מט, ו-ז) – האם עקרו שור ארור או ארור אפם כי עז ( כידוע בתורה אין סימני פיסוק וסוף פסוק).

   
   

5. ״וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה..״ (דברים לא, טז) – האם הנך שוכב עם אבותיך וקם בתחיית המתים או הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה.

ומקשים תוס׳ למה לא נאמר שמילים אלו מתייחסות גם להתחלה וגם לסוף (כלומר 2 אפשריות הלימוד קיימות בו זמנית)?

ומשיבים תוס׳, שאצלנו לגבי נשך וריבית אנו מוכרחים לומר שנשך מתייחס לכספך וכך גם לריבית ואנו גם מוכרחים לומר שריבית מתייחסת לאוכל ולכן גם נשך מתייחס לאוכל וכך גם לגבי הפסוק האוסר בנתינת הנבלה לגר ומכירתה לנוכרי.  אולם ב-5 הפסוקים שמביאה הגמ׳ במסכת יומא חלוקת הפסוק אינה תומכת בקיום 2 האפשרויות במקביל ולכן יש לומר שהמלה מתייחסת או להתחלה  או לסוף:

• איסור נשך וריבית  - דוגמא כיצד חלוקת הפסוק תומכת בכפל משמעות המילים ״נשך ומרבית״ שיכולות כל אחת בפני עצמה להתייחס גם לאוכל וגם לכסף בנפרד.

• דוגמא מהפסוק בדברים לא,טז – חלוקת הפסוק אינה תומכת בכפל משמעות כיוון שהמילה ״קם״ אינה נושאת משמעות כפולה.

מקטע 4:

ואם תאמר התניא פרק שני דזבחים (דף כד.) ולקח הכהן מן הדם באצבעו ונתן קבל או זרק בשמאל פסול ור"ש סבר קבל בשמאל כשר ואמר אביי טעם דר׳ שמעון דסבר דקרא דאצבעו דמשמע ימין לא קאי אלא אונתן דלאחריו ולא אולקח דלפניו ולתנא קמא קאי אתרוייהו והשתא מאי שנא מהנך ה' דאין להם הכרע

הסבר מקטע 4:

שואלים תוס׳ במסכת זבחים דף כד. הגמ׳ דנה האם קבלת הכלי בו נקלט דם הבהמה שנשחטה ביד שמאל, פוסלת את עבודת הכהן, כיוון שכל עבודת הכהניםהיא רק ביד ימין או שהיא שקבלת הדם כשרה. התורה כתבה:

"ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה..." (ויקרא ד, כה)

חכמים לומדים שכל מקום שכתוב אצבעו הכוונה ליד ימין ולכן קבלת הדם ביד שמאל פסולה, אך ר׳ שמעון מכשיר. ורבא, מביא ברייתא שמוכיחה שגם לפי ר׳ שמעון כל מקום שכתוב אצבע הכוונה ליד ימין.

בהתאם, אביי מסביר שטעמו של ר׳ שמעון להכשיר הוא כיוון שהוא חולק על חכמים בשאלה האם המילה אצבעו בפסוק מתייחסת לתחילת הפסוק או לסופו. ר׳ שמעון סובר שמילת ״אצבעו״ מתייחסת לסוף הפסוק ויש לקרוא אותו ״ולקח מדם החטאת, באצבעו ונתן על המזבח״ כלומר שרק נתינת הדם על המזבח תהיה ביד ימין ולכן קיבל בשמאל כשר. אך לפי תנא קמא במשנה (חכמים) הם סוברים שמילת ״אצבעו״ מתייחסת גם לתחילת הפסוק וגם לסופו.

ומקשים תוס׳ במה פסוק זה שונה מאותם 5 פסוקים שאין להם הכרע (ראה לעיל) לגביהם השיבו תוס׳ שחייבים לומר שהם מתייחסים או לתחילת הפסוק או לאחריו שהרי גם בפסוק זה הציווי מתייחס למושא יחיד:

וכיוון שחכמים אומרים שלומדים את מילת אצבעו גם לתחילה וגם לסוף, קשה על ההסבר של תוס׳ לגבי 5 הפסוקים שאין להם הכרע?

מקטע 5:

ויש לומר דהתם פשטיה דקרא משמע דקאי אולקח מכל מקום סבר תנא קמא דקאי נמי אונתן דכתיב קרא אחרינא ולקח מדם הפר ונתן על קרנות המזבח באצבעו דהתם קאי אצבע אנתינה וילמד סתום מן המפורש והיינו נמי טעמא דר׳ שמעון:

הסבר מקטע 5:

משיבים תוס׳ שיש לומר שבקריאה פשוטה המילה ״באצבעו״ בפסוק מתייחת ל-״ולקח״ (או משום ש-ו׳ החיבור של ״ונתן״ מפסיקה העניין או משום שכתוב ״באצבעו״ ולא אצבעו – תוס׳ זבחים כד: ד״ה במקרא).

אך מכל מקום חכמים סברו שמילה זו מתייחסת גם אל סוף הפסוק כיוון שיש בתורה פסוק אחר (פסוקים ) שכתוב ״ולקח מדם הפר... ונתן על קרנות המזבח באצבעו״ ומשם מפורש שהמילה אצבע מתייחסת גם לנתינת הדם על המזבח, ולכן  תנא קמא למד את הפסוק הסתום מפסוק מפורש. וזהו גם טעמו של ר׳ שמעון.

וזה שאמרו תוס׳ שזהו גם טעמו של ר׳ שמעון לא ברור לי. אמנם מעוד מקומות עולה שר׳ שמעון סובר שילמד הסתום מהמפורש, אולם לעניין קבלת הדם בשמאל לא ברור מדוע זה טעמו של ר׳ שמעון להכשיר? וכן יש לציין שלא מצאתי פסוק אשר כתוב בו ״ ולקח מדם הפר ונתן על קרנות המזבח באצבעו״ אולם נראה שהכוונה היא לעבודת משה ביום חנוכת המשכן:

״וַיַּגֵּ֕שׁ אֵ֖ת פַּ֣ר הַֽחַטָּ֑את וַיִּסְמֹ֨ךְ אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־רֹ֖אשׁ פַּ֥ר הַֽחַטָּֽאת׃ וַיִּשְׁחָ֗ט וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַדָּם֙ וַ֠יִּתֵּ֠ן עַל־קַרְנ֨וֹת הַמִּזְבֵּ֤חַ סָבִיב֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ״ (ויקרא ח, יד-טו)

כפי שהגמ׳ במסכת זבחים כד: אומרת שנאמרה אצבע גם בנתינה בפרשת תצווה, כאשר הקב״ה מצווה את משה על חנוכת המשכן:

״וְלָֽקַחְתָּ֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְנָתַתָּ֛ה עַל־קַרְנֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בְּאֶצְבָּעֶ֑ךָ וְאֶת־כּל־הַדָּ֣ם תִּשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃״ (שמות כט, יב)

ואולי בזה מתבררת כוונת תוס׳. שהפסוק המפרש מופיע בציווי למשה בימי המילואים וחנוכת המשכן והפסוק הסתום עוסק בעבודת הכהן ולכן טעמו של ר׳ שמעון הוא שהציווי על נתינת הדם באצבעו, כלומר ביד ימין, הייתה רק על משה בזמן חנוכת המשכן, שם נצטווה משה על פעולות ייחודיות לאותם הימים.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא