דף ז: - דחיישינן לשתי כתובות

שטר כתובה הוא מסמך הלכתי ומשפטי הנכתב ונחתם בעת נישואין יהודיים. הוא מגדיר את חובות הבעל כלפי אשתו מבחינה כלכלית ואת זכויותיה במקרה של גירושין או פטירת הבעל. מטרת השטר היא להבטיח את מעמדה וזכויותיה של האשה ולאפשר לה ביטחון כלכלי אם הנישואין יסתיימו.

המרכיבים המרכזיים של הכתובה:

1. סכום הכתובה - הסכום הבסיסי שמתחייב הבעל לשלם לאשה במקרה של גירושין או פטירתו.  סכום זה היה שווה ערך ליכולת לפרנס משפחה למשך שנה. עם הזמן הוסיפו גם סכום נוסף כ"תוספת כתובה", במטרה להגדיל את מחויבות הבעל ואת הביטחון הכלכלי של האשה.

2. מחויבויות נוספות של הבעל - בכתובה מופיעים התחייבויות נוספות של הבעל כלפי האשה, כגון סיפוק מזון, ביגוד וקיום חיי משפחה משותפים. זו התחייבות כללית שהבעל לוקח על עצמו כלפי אשתו לאורך חיי הנישואין.

3. אחריות הבעל לנכסיו - בכתובה, הבעל מתחייב לשעבד את כל נכסיו לטובת תשלום הסכום הנקוב, במקרה של גירושין או פטירתו. משמעות השעבוד היא שאם הבעל אינו יכול לשלם את סכום הכתובה מתוך רכושו הנזיל, האשה יכולה לדרוש את התשלום מנכסיו, גם אם אלה נמכרו לאחרים. 

4. תנאי הכתובה - לפעמים מופיעים תנאים נוספים בכתובה לפי המנהגים השונים.

החשש בקיומן של שתי כתובות הוא חשש לקנוניא – כלומר, האפשרות שהבעל והאשה ישתפו פעולה כדי לרמות ולהוציא כספים שלא כדין. למשל, האשה עשויה לתבוע את פרעון שתי הכתובות כדי לגבות קרקעות מהלקוחות (אלו שרכשו את נכסיו של הבעל) ואח״כ להתחלק.  חשש זה רלוונטי במיוחד אם ישנה כתובה מוקדמת שעשויה לשמש כדי לתבוע נכסים שנמכרו לאחרים במהלך נישואים.

תוס׳ ד״ה:  דחיישינן לשתי כתובות

תמצית:  לא הגיוני שר׳ יוסי חושש שקיימת כתובה נוספת אם הוא מתיר להחזיר לאשה נשואה שטר כתובה גם כשהבעל אינו מודה בשטר

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ הביאה ברייתא ראשונה של שטר שנפל ליד הדיין (שטר עם הנפק שמעיד שבית הדין אימתו אותו), לפי חכמים לא מחזירים אותו כי חוששים שאולי השטר נפרע כבר. ור׳ יוסי סובר שיש להחזיר למלווה כי אינו חושש לפרעון. אולם, הגמ׳ מביאה ברייתא שנייה, שאם מצא כתובת אשה כשהבעל מודה חכמים אומרים שיחזיר לאשה (אפילו כבר התגרשו) ולא חוששים לפרעון ואילו ר׳ יוסי אומר שרק אם הם עדיין נשואים יחזיר לאשה (שאז עדין לא ניתן לפרוע את השטר). מכאן יש סתירה, כי נראה שדווקא ר׳ יוסי חושש לפרעון וחכמים לא חוששים. הגמ׳ מנסה ליישב את הסתירה. רבינא אומר שיש להפוך את הדעות בברייתא הראשונה כך שר׳ יוסי אומר שלא יחזיר וחכמים אומרים שיחזיר והסיבה שבכתובה חכמים אומרים שלא יחזיר אם הבעל אינו מודה הוא שבכתובה חכמים חששו שאולי קיימת כתובה נוספת.

פירוש תוס׳:  

ובלאו איפוך לא מצי לאוקמא דרבי יוסי חייש לשתי כתובות דא"כ עודה תחת בעלה אמאי יחזיר לאשה כשאין הבעל מודה:

הסבר:

תוס׳ מסבירים למה חייב לומר שהופכים את הדעות בברייתא הראשונה דווקא של שטר שנפל לידי הדיין. בברייתא השנייה לא ניתן להפוך את הדעות, כיוון שלא ניתן להסביר שר׳ יוסי חושש לשתי כתובות שהרי כאשר האשה עם בעלה ר׳ יוסי סובר שמחזירים לאשה (גם אם הבעל אינו מודה) ואם הוא אכן היה חושש לכתובה נוספת לא הגיוני שיתיר שיחזירו את הכתובה לאשה כשאין הבעל מודה. ולכן מוכרחים לומר שרק לפי חכמים שתלו בהודאת הבעל חוששים לשתי כתובות.

 * התמונה מאתר הספריה הלאומית

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא