דף ו. - אלא הא דאמר רב נחמן

השימוש בשבועה כדי לברר את האמת יכול להיות יעיל רק באנשים שיש להם יראת שמיים מינימלית ומפחדים להשבע לשוא, אולם  כאשר אנו מבקשים לברר האם מדובר על מי שחשוד על ממון - מסתתר כאן פרדוקס.  כאן תוס׳ מבררים מדוע תיקנו שבועה גם במי שכופר בהכל. 

תוס׳ ד״ה:  אלא הא דאמר רב נחמן

פירוש תוס׳

אנן סהדי דמאי דתפיס האי כו' פרש"י כיון דהוי כהעדאת עדים משתבע מדרתימה הא הכא נמי משתמיט וי"ל דרב נחמן מחייב שבועת היסת אפי' היכא שתובעו ואמר זה החפץ שהוא בידך שלי הוא דלא שייך אישתמוטי וכן פי' רב האי גאון שמשביעין שבועת היסת אקרקעות אע"ג דלא שייך בהו אישתמוטי וקשה דבפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ: ושם ד"ה אישתמוטי) משמע דלא מחייב שבועת היסת אלא משום אישתמוטי דקא פריך אדרבה אין אדם מעיז ומשני דמשתמיט וי"ל כיון דבשאינו בעין משתמיט אף כשהוא בעין לא פלוג רבנן אי נמי אקושיא דר' חייא סמיך:

תמצית:    

כופר בכל גם כשאינו משתמט משביעין אותו, כי אחרי שתיקנו שבועה כבר לא חילקו בין משתמט ללא מתשמט.

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מנסה להוכיח שמי שחשוד על ממון אינו חשוד על שבועה. הגמ׳ מביאה את שיטתו של ר׳ נחמן שמי שתבעו אותו והוא כופר בכל בכל זאת משביעים אותו שבועת היסת.

הגמ׳ במסכת שבועות דף מ: אומרת שהטעם לכך שמשביעים את הנתבע למרות שהוא כופר בכל, היא שיש חזקה שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו, כלומר לא ייתכן שאדם יתבע את חברו על חוב אם לא היו דברים מעולם. ולמרות שכנגד זה יש חזקה שאין אדם מעיז פניו בבעל חובו ואם הייתה הלוואה אז בוודאי היה לפחות מודה במקצת ולא כופר הכל – בכל זאת משביעים אותו. הגמ׳ מבקשת ללמוד מכך שלמרות שהוא חשוד על ממון משביעין אותו ולא אומרים שמי שחשוד על ממון חשוד גם על שבועה.

מקטע 1:  

תימה הא הכא נמי משתמיט

הסבר מקטע 1:

תוס׳ שואלים הרי גם לגבי מי שכופר בכל ניתן לומר שהוא משתמט מבעל החוב, וכופר עד לרגע שיהיה לו להחזיר ואינו חשוד שרוצה לגזול את הממון (בדומה למי שמודה במקצת, ושומר שהכחיש בפקדון במקרה שאבד או נגנב ממנו) ולכן מדוע מנסה הגמ׳ ללמוד מכאן שחשוד על ממון אינו חשוד על שבועה.

מקטע 2:  

ויש לומר דרב נחמן מחייב שבועת היסת אפילו היכא שתובעו ואמר זה החפץ שהוא בידך שלי הוא דלא שייך אישתמוטי, וכן פירש רב האי גאון שמשביעין שבועת היסת אקרקעות אע"ג דלא שייך בהו אישתמוטי

הסבר מקטע 2:

ומשיבים תוס׳ שיש לומר  שרב נחמן מחייב שבועת היסת גם כאשר תובע אותו על חפץ שבידו ובזה לא שייך נושא של משתמט כי יכול להשיבו מייד. על הצד שהחפץ אינו שלו וודאי שהוא חשוד לגזול ועדיין אומר ר׳ נחמן שמשביעין אותו. כך גם פירש רב האי גאון שמי שתבע על קרקע למרות שהנתבע כופר בכל משביעין אותו שבועת היסת, ובקרקע לא שייך משתמט (שהרי לרוב הקרקע זמינה לפניו).

מקטע 3: 

וקשה דבפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מ: ושם ד"ה אישתמוטי) משמע דלא מחייב שבועת היסת אלא משום אישתמוטי דקא פריך אדרבה אין אדם מעיז ומשני דמשתמיט

הסבר מקטע 3:

ושואלים תוס׳ על הסבר זה, איך אפשר לומר שר׳ נחמן מחייב שבועה בכופר הכל גם כשלא משתמט? הרי במסכת שבועות דף מה: הסבירה הגמ׳ שהטעם של ר׳ נחמן לחייב בכופר הכל, היא חזקה שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו. אולם הגמ׳ פורכת את הטעם ואומרת אדרבה חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, כלומר, יש חזקה גדולה יותר שאדם לא יכפור בכל לכן הגמ׳ מיישבת את הקושי שניתן לומר גם לגבי כופר הכל שהוא רק מבקש להשתמט ולכן יש מקום להשביעו.

מקטע 4:  

ויש לומר כיון דבשאינו בעין משתמיט אף כשהוא בעין לא פלוג רבנן אי נמי אקושיא דר' חייא סמיך:

הסבר מקטע 4:

משיבים תוס׳ 2 תשובות:

א. במקור תיקנו חכמים השבועה למקרים בהם החפץ אינו בעין, אינו נראה ויש מקום לומר שהוא משתמט ומשתיקנו חכמים את התקנה כבר לא רצו לחלק בין המקרים והחילו אותה גם על  מקרים שהחפץ בידו ולא ניתן להגיד שהוא משתמט. (מכל מקום מכאן הוכחה שמי שחשוד על ממון אינו חשוד על שבועה)

ב. את ההוכחה של מי שחשוד על ממון אינו חושד על שבועה לא לומדים מפסיקת ר׳ נחמן אלא מכך שגם על פסיקת ר׳ חייא בסוגיית חנווני על פנקסו לא אומרים שמי שחשוד על ממון חשוד על שבועה כפי שמובא בגמ׳ מייד  אחרי פסיקת ר׳ נחמן.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא