דף ה: - דחשיד על ממונא לא חשיד על שבועתא

מדברי תוס׳ עולה שפסילת אדם לשבועה זקוקה לשני תנאים - אחד, חומרת העבירה והשני האם אותו אדם הכיר בכך שזה פסול. לכן אפילו במקרה של גזלן אם הודה מעצמו נתיר לו להשבע. ההתייחסות לחומרת העבירה השונה בגמ׳ מבוססת על האבחנה בין אדם רגיל, שיש חשד שהוא מנסה לרמות בענייני ממון בלבד כגון להתחמק מהלוואה לתחמן בעסקה וכד׳ לבין גזלן מובהק שחז״ל ראו אותו כמי שנחשד גם על ממון וגם על שבועה. מעניין מדוע להתחמק מתשלום חמור פחות מלקחת מה שלא שייך לך האם זה מבוסס על האופן בו רוב האנשים מכירים במעשה כפסול, הרי חכמים גם פסלו מלווה בריבית ומהמרים שבעיני מי שאינו יהודי אינם נחשבים כמעשים כל כך פסולים.

תוס׳ ד״ה:  דחשיד על ממונא לא חשיד על שבועתא

תמצית:  שבועה חמורה יותר מגזל ולכן חשוד על ממון אינו חשוד על שבועה. לכן מי שחשוד על גזל משביעים אותו, אך מי שגזלן בוודאי, אפילו השיב את הגזילה אך בגלל שכפו אותו ולא מרצונו, פסול לעדות מדאורייתא ופסול לשבועה מדרבנן.

פירוש תוס׳

נראה דהיינו טעמא משום דשבועה חמורה כדאיתא ביומא (דף פו.) ובשבועות (דף לט.) שהעולם נזדעזע על לא תשא וא"ת א"כ אמאי גזלן פסול לשבועה דאמר שכנגדו נשבע ונוטל וי"ל דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן ולעדות הוא דפסול מדאורייתא משום אל תשת רשע עד וי"מ בשם ה"ר יהודה חסיד הא דחשיד אממונא כשר לשבועה משום דשמא ע"י שבועה יפרוש מגזל אבל גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה"ה משבועה ולא קשה מההוא רעיא דאסהידו ביה דאכל מינייהו אמאי פסול דבהנך תרי דאכל צריך לשלם ומהשאר יפרוש על ידי שבועה דמה שהוא משלם על ידי עדים אין זה השבה מעליא דעל כרחו משלם והיינו טעמא דכופר בפקדון פסול לעדות:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מביאה את דברי ר׳ יוחנן שבשניים שאוחזים בטלית השבועה היא תקנת חכמים שלא יהא אדם תוקף טלית ששייכת לחברו וטוען כולה שלי. הגמ׳ מקשה ואומרת אם השבועה היא בגלל חשד לגזילת ממון, אז למה לא חושדים בהם גם על שבועת שווא. הגמ׳ משיבה שלא אומרים שמי שחשוד לגזול ממון חשוד להשבע לשווא.

מקטע 1:  

דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא - נראה דהיינו טעמא משום דשבועה חמורה כדאיתא ביומא (דף פו.) ובשבועות (דף לט.) שהעולם נזדעזע על לא תשא

הסבר מקטע 1:

מסבירים תוס׳ שלגבי האנשים שבועה חמורה יותר. כמובא במסכת יומא דף פו. שהציווי לא תשא כלומר האיסור לשאת את שם ה׳ לשווא הרי זה בכלל העבירות החמורות. ובמסכת שבועות לט. מובא שכאשר נאמרה מצווה זו בהר סיני העולם כולו נזדעזע כיוון שהיא חמורה.

מקטע 2:  

ואם תאמר אם כן אמאי גזלן פסול לשבועה דאמר שכנגדו נשבע ונוטל

הסבר מקטע 2:

תוס׳ שואלים, אם שבועה חמורה מדוע גזלן פסול לשבועה. שהרי אמרנו שכאשר הוא בוודאי גזלן אנו משבעים את הצד השני ועל סמך זה מוציאים ממון מיד הגזלן (ראה תוס׳ ד״ה אין לך בידי).

מקטע 3:  

ויש לומר דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן ולעדות הוא דפסול מדאורייתא משום אל תשת רשע עד

הסבר מקטע 3:

ומסבירים תוס׳ שגזלן פסול לשבועה רק מדרבנן, אך לעדות הוא פסול מהתורה כיוון שהתורה בשמות כג,א מצווה ״אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס״. (ונראה שכוונת תוס׳ שאם גזלן פסול רק מדרבנן אז מי שרק חשוד לגזול לא יהיה פסול).

מקטע 4: 

ויש מפרשים בשם הרב רבי יהודה חסיד הא דחשיד אממונא כשר לשבועה משום דשמא על ידי שבועה יפרוש מגזל אבל גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש הוא הדין משבועה

הסבר מקטע 4:

תוס׳ מביאים הסבר נוסף מדברי רבי יהודה החסיד, שחשוד על ממון כשר לשבועה כיוון שייתכן שמחשש להשבע לשקר יפרוש מהגזל. אבל גזלן ודאי, שלא חשש לגזול ולא בא להשיב את הגזילה לא יירתע משבועת שקר.

מקטע 5:  

ולא קשה מההוא רעיא דאסהידו ביה דאכל מינייהו אמאי פסול דבהנך תרי דאכל צריך לשלם ומהשאר יפרוש על ידי שבועה

הסבר מקטע 5:

תוס׳ מבררים האם יש קושי על ההסבר בשם רבי יהודה החסיד ממעשה הרועה שהכחיש שקיבל בהמות והעידו בו שאכל שתיים מהבהמות שהופקדו אצלו (דף ה.). אביי מקשה שם שלא ניתן להשביעו כי הוא גזלן. אומרים תוס׳, במקרה של הרועה לכאורה אפשר לשאול למה יהיה פסול הרי את אותם הבהמות שאכל צריך לשלם ואז כשלמעשה השיב את הגזלה יוכל להשבע על השאר. טיעון זה תואם לטעם של רבי יהודה שע״י שמשביעים אותו יפרוש לגמרי מהגזל.

מקטע 6:  

דמה שהוא משלם על ידי עדים אין זה השבה מעליא דעל כרחו משלם והיינו טעמא דכופר בפקדון פסול לעדות:

הסבר מקטע 6:

תוס׳ משיבים כי במקרה של הרועה, מה שהוא שילם היה בגלל העדים שהעידו כנגדו ומצדו לא הייתה כוונה להשיב מרצונו, אלא בעל כורחו. ולכן לא ניתן להסיק שע״י שבועה אכן יפרוש משאר הגזלה. תוס׳ מסבירים שזהו הטעם שכופר בפקדון פסול לעדות. כיוון שמי שהכחיש שהפקדון אצלו ונאלץ להשיבו לאחר שהעידו כנגדו, לא החזיר מרצונו ולכן נפסל לעדות.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא