דף ד. - עד אחד יוכיח שישנו בהכחשה ובהזמה

הזמה של עדים מתייחסת למקרה שבו עדים שהעידו בבית הדין נמצאים משקרים, לא מכיוון שנמצאה סתירה פנימית בעדותם, אלא מכיוון שעדים אחרים מעידים שהם לא יכלו להיות נוכחים במקום האירוע שעליו העידו. האם זה מאפיין רק עדות של 2 עדים או רלוונטי גם כאשר יש עד אחד בלבד. תוס׳ מבררים האם זה מחזק את הנסיון להוכיח שעדות 2 עדים תמיד יותר חזקה מעדות של עד אחד, או אולי זה שוני עקרוני בינהם...

תוס׳ ד״ה: עד אחד יוכיח שישנו בהכחשה ובהזמה

תמצית:   גם בעדות עד אחד ישנה הזמה, אבל עד אחד לא יכול לחייב ממון ולכן אם הוזם לא משלם ממון. שוני זה מספיק כדי שהגמ׳ תפרוך את הקל וחומר לר׳ חייא שוני זה דווקא מחזק את הקל וחומר בהשוואה לעדים.

פירוש תוס׳

שפיר גרס הכא ובהזמה כיון שע"י הזמה דבורו בטל ואין להקשות מה לפיו שכן אינו משלם בהזמה תאמר בעדים שמשלמין בהזמה ואז לא יכול לומר עד אחד יוכיח [שאינו] שמשלם כי מה שהעד אינו משלם כשהוא מוזם אינו חומרא אלא לפי שבעדותו אינו מחייבו ממון לכך הואיל ודיבורו בטל חשיב ישנו בהזמה ובסמוך על מה הצד פרכינן ליה משום דעל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו ורבי חייא אפי' על מה הצד לא פריך ליה משום דמה שאינו משלם העד כשמוזם זהו גריעותו לפי שלא היה כח בעדותו לחייב ממון:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מבררת האם הקל וחומר של רבי חייא, שעדים המעדים על מקצת החוב מחייבים שבועה על השאר, נלמד מהצד השווה של הודאת פיו ועדות עד אחד. הודאת פיו שונה מעדים בכך שלא שייך הכחשה אך דומה לעדות עדים בכך שאם כפר נשבע על מה שכפר. עד אחד שונה מעדים כיוון שעד אחד מחייב שבועה רק על הסכום שהעיד ואילו בשני עדים על הסכום שהעידו חייב לשלם והשבועה נדרשת דווקא על הסכום שאינם מעידים עליו, אך עדות עד אחד דומה בכך שכמו עדים גם עד אחד בהכחשה והזמה. והצד השווה שיש כפירה בטענה, המחייבת שבועה וזה תואם גם להודאת עדים ולכן ניתן ללמוד משוויון המקרים קל וחומר, כיוון שעדות עדים עדיפה תמיד. 

מקטע 1:  שפיר גרס הכא ובהזמה כיון שעל ידי הזמה דבורו בטל

הסבר מקטע 1:

הגמ׳ הביאה שעד אחד דומה לעדות עדים בכך שניתן להכחיש ולהזים את עדותו.   למרות, שדין עדים זוממים נאמר בתורה לגבי  2 עדים ויותר. מסבירים תוס׳ שהתייחסות הגמ׳ להזמה נכונה, כיוון שגם בעד אחד ע״י הזמה העדות בטלה. 

מקטע 2:  ואין להקשות מה לפיו שכן אינו משלם בהזמה תאמר בעדים שמשלמין בהזמה ואז לא יכול לומר עד אחד יוכיח [שאינו] משלם.

הסבר מקטע 2:

שואלים תוס׳, כאשר הגמ׳ התייחסה להזמה לכאורה הייתה יכולה גם להקשות מכך על הקל וחומר של רבי חייא הנלמד מהצד השווה של פיו ועד אחד. הגמ׳ יכלה לומר שהודאת פיו שונה מהודעת עדים בכך שאם הזימו את עדותו אינו משלם את הסכום שבקש להודות בו, אך עדים שהוזמו משלמים את הסכום שרצו לחייב את הנתבע (ובכך אין יחס של קל וחמור בין פיו לעדים). וכיוון שעד אחד אינו משלם בהזמה, לא ניתן לצרף עד אחד כדי ללמוד מהצד השווה של פיו ועד אחד לומר שעדים חזקים מהצד השווה של שניהם (העיקרון המשותף לשניהם). היות ובנושא הזמה גם עד אחד וגם פיו עדיפים מעדים.

מקטע 3:  כי מה שהעד אינו משלם כשהוא מוזם אינו חומרא אלא לפי שבעדותו אינו מחייבו ממון לכך הואיל ודיבורו בטל חשיב ישנו בהזמה

הסבר מקטע 3:

ומשיבים תוס׳ כי דווקא מכך שהעד אינו משלם כאשר הוזם אינו חמור מעדים. כיוון שבעדותו אינו יכול לחייב ממון גם כאשר מזימים אותו אין הוא מתחייב ממון. כלומר זה מבטא דווקא את הקל וחומר שעדות עדים חזקה מעד אחד, לכן הגמ׳ אינה פורכת את הקל וחומר ע״י הזמה. מכל מקום, הואיל ועד אחד שהוזם, דיבורו בטל, ונחשב שהוא בתורת הזמה.

מקטע 4:  ובסמוך על מה הצד פרכינן ליה משום דעל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו

הסבר מקטע 4:

לאחר שהגמ׳ מוכיחה כי עדות עדים חמורה מהודאת פיו ועד אחד, מקל וחומר כנגד הצד השווה שבהם. הגמ׳ בהמשך כן מקשה מהזמה: ״ אלא פריך הכי מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה תאמר בעדים שישנן בתורת הזמה״ ושואלים תוס׳ הרי לפי ההסבר לעיל, עד אחד ישנו בהזמה רק שהוא אינו חמור מעדים. ומשיבים תוס׳ שאת טענת ״הצד השווה״ ניתן לפרוך גם בטענות חלשות. ולכן למרות שעד אחד ישנו בהזמה, הגמ׳ פורכת את הקל וחומר בגלל שיש שוני בכך שאינו מתחייב לשלם כאשר הוזם והוא אינו לגמרי בתורת הזמה.

מקטע 5:  ורבי חייא אפילו על מה הצד לא פריך ליה משום דמה שאינו משלם העד כשמוזם זהו גריעותו לפי שלא היה כח בעדותו לחייב ממון:

הסבר מקטע 5:

רבי חייא אינו מקבל את הפרכא, אומרת הגמ׳: ״לא קשיא,  רבי חייא תורת הזמה לא פריך״ ומסבירים תוס׳ שזה שאינו משלם כשהוזם מעיד על חולשת העדות שלו שגם לכתחילה לא יכל לחייב ממון (אם לא היה מוזם) ולכן לא ניתן לפרוך מכאן אפילו את הצד השווה.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא