דף ד. - הצד השוה [שבהן] שע"י טענה כו'

על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר. מנקודת המבט של הדיינים נדרשת הכרעה או קביעה המבוססת על תהליך משפטי תקין. לכן ככל שהתהליך המשפטי מסודר יותר וקרוב יותר לתהליך שקבעה התורה הוא אמיתי יותר , לפי ר׳ חייא הדרך למדוד את מידת הלגיטימיות או האותנטיות של תהליכים משפטיים שונים כגון עדות עדים אל מול הודאה עצמית או עדות עדים בהשוואה לעד אחד, מבוססת על מכנה משותף בין תהליכים אלו, שבכל המקרים יש טענה שמחייבת שבועה אולם תוס׳ מעירים שזה לא מספיק וצריך שלא רק ברמת התהליך הכללי יהיה מכנה משותף אלא שגם הטענה הספציפית תהיה כזו שמחייבת את בית הדין להשביע את העד.

תוס׳ ד״ה: הצד השוה [שבהן] שע"י טענה כו'

תמצית: הקל וחומר הוא במקרים שבהם יש לתובע טענה חשובה ולא כאשר הנתבע כופר בכל

פירוש תוס׳

וא"ת כופר הכל יוכיח שע"י טענה וכפירה פטור ויש לומר דבהצד השוה שבהן יש טענה חשובה דכשמודה מקצת או עד מכחישו נראה דמשקר ולכך יש שבועה:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מבררת האם הקל וחומר של רבי חייא, שעדים על מקצת החוב מחייבים שבועה על שאר החוב, נלמד מהצד השווה (עיקרון משותף) של הודאת פיו ועדות עד אחד בהשוואה לעדות עדים. הצד השווה בין הודאת פיו לעד אחד הוא שיש כפירה בטענה המחייבת שבועה, וזה תואם גם להודאת עדים ולכן ניתן ללמוד מהצד השווה בין מקרים אלו קל וחומר (באופן שאין שוני מהותי בין המקרים) ולומר שעדות עדים עדיפה תמיד.

מקטע 1:  ואם תאמר כופר הכל יוכיח שעל ידי טענה וכפירה פטור

הסבר מקטע 1:

שואלים תוס׳ שניתן היה לפרוך את הקל וחומר, כיוון שבהודאת פיו אם היה כופר בכל היה נפטר משבועה ואין כאן צד שווה שכן רק מי שמודה במקצת חייב שבועה. 

מקטע 2:  ויש לומר דבהצד השוה שבהן יש טענה חשובה דכשמודה מקצת או עד מכחישו נראה דמשקר ולכך יש שבועה:

הסבר מקטע 2:

משיבים תוס׳ כי יש לומר שהצד השווה הוא במקרה בו יש לתובע טענה חשובה (שבית הדין נדרש להתייחס אליה) כגון שנתבע מודה במקצת או שיש עד אחד ונראה שהוא משקר. ובמקרה זה מתחייב בשבועה ואז מתקיים הקל וחומר.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא