דף ד: - אין נשבעין על כפירת כו׳

לפני בעלי התוספות היו לעיתים נוסחים שונים של הגמרא. הגמרא הביאה ברייתא עם מחלוקת בין ר׳ עקיבא לתלמידו, ר׳ שמעון בן אלעזר. לפי נוסח אחר לא מדובר בר׳ עקיבא אלא בר׳ יעקב , נוסח זה פותר 2 קשיים: 1. כיצד תלמיד חולק על רבו  2. סתירה פנימית בשיטת ר׳ עקיבא. אולם, תוס׳ לא מוותרים על האפשרות שהנוסח הנכון הוא ר׳ עקיבא ומציעים פתרון לקשיים אלו.

תוס׳ ד״ה:  אין נשבעין על כפירת כו׳

תמצית:   למרות שר׳ עקיבא לומד בשיטת ריבוי ומיעוט, לפיה לא ניתן למעט קרקעות משבועה, יש לימוד נוסף בשיטה זו ממנו כן ניתן למעט קרקעות. קושי זה קיים אם אכן הברייתא היא מחלוקת בין ר׳ עקיבא  ותלמידו ר׳ שמעון בן אלעזר, אולם יש נוסחים לפיה בברייתא שהביאה הגמ׳ זו דעת רבי יעקב.

פירוש תוס׳

לספרים דגרסי בברייתא ר"ע אין להקשות הא ר"ע דריש ריבויי ומיעוטי פ"ק דשבועות (דף ד: ושם ד"ה רבי) ובפרק ג' מינים (נזיר לה. ושם) ומאן דדריש ריבויי ומיעוטי אינו ממעט קרקעות כ"א שטרות כדמוכח בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיז:) והיכי קאמר הכא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וי"ל שיש לו שום מיעוט למעט קרקעות וכן צ"ל לקמן בפ' השואל (בבא מציעא דף ק: ושם ד"ה ר"מ) אליבא דר"מ דאית ליה נשבעין אעבדים ולא אקרקעות ואע"ג דעבדים הוקשו לקרקעות לכ"ע דמהאי טעמא עבד נקנה בכסף בפ"ק דקדושין (דף כב:) אלא דר"מ דריש ריבויי ומיעוטי להוציא שטרות ויש לו שום מיעוט למעט קרקעות ובאותו מיעוט אין למעט עבדים אע"ג דהוקשו לקרקעות כדמוכח במרובה (ב"ק סג. ושם ד"ה וחד) דמאן דדריש בריבה ומיעט וריבה צריך שני מיעוטי לקרקעות ועבדים ואע"ג דרשב"א היה תלמידו של ר"ע אין לחוש מה שחולק עמו והוזכר קודם דכעין זה מצינו לקמן (בבא מציעא דף ז.) גבי שנים אדוקים בשטר דפליג רבי עם רשב"ג אביו ויש ספרים דגרסי הכא ר' יעקב:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ דנה בסוגיית ״הילך״ ומביאה ברייתא על מחלוקת בין ר׳ עקיבא ור׳ שמעון בן אלעזר לגבי ששטר שלא כתוב בו הסכום המדוייק אל דינרים סתם. הגמ׳ הביאה 2 טעמים מדוע גם ר׳ עקיבא וגם ר׳ שמעון בן אלעזר מודים שאם טוען הלווה שחייב שניים פטור משבועה, ההטעם ראשון ששטר מסייעו והטעם השני שכיוון שמדובר בשטר שיש בו שעבוד קרקעות, אין נשבעין על כפירת קרקעות. 

מקטע 1:  

לספרים דגרסי בברייתא רבי עקיבא אין להקשות הא רבי עקיבא דריש ריבויי ומיעוטי פרק קמא דשבועות (דף ד: ושם ד"ה רבי) ובפרק ג' מינים (נזיר לה. ושם)

הסבר מקטע 1:

תוס׳ מבררים האם הטעם של כפירת קרקעות תואם גם לדעת ר׳ עקיבא. תוס׳ מעירים שלפי נוסח בו המחלוקת היא בין ר׳ עקיבא ור׳ אלעזר אין להקשות לגבי שיטת ר׳ עקיבא, להלן תוס׳ יבארו מהי הקושיא והתירוץ. בגמ׳ במסכת שבועות דף ד: ר׳ עקיבא מחייב קורבן גם על שבועת ביטוי שפתיים על לשעבר (כלומר שאדם נשבע לשקר מה שהיה ) כיוון שר׳ עקיבא דורש את הפסוקים בשיטת ריבוי ומיעוט.  וכן תוס׳ מפנה למסכת נזיר דף לה. שם הגמ׳ אומרת שגם ר׳ אלעזר היה לומד בדרך של ריבוי ומיעוט.

מקטע 2:  

ומאן דדריש ריבויי ומיעוטי אינו ממעט קרקעות, כי אם שטרות כדמוכח בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיז:) והיכי קאמר הכא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות

הסבר מקטע 2:

בבבא קמא קי״ז: מביאה הגמ׳ מחלוקת בין ר׳ אלעזר לחכמים בגוזל שדה חברו ונשטפה השדה, שלדעת ר׳ אלעזר חייב להשיב לו קרקע כיוון שיש בקרקע דין גזל. שיטתו מבוססת על לימוד הפסוקים בויקרא ה׳ כא-כב לפי ריבוי מיעוט וריבוי: "וכיחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו... או מכל אשר ישבע עליו לשקר" . בהתאם:  "וכחש בעמיתו" —זה ריבוי הכל, "בפקדון" — מיעט, ונאמר: "מכל אשר ישבע עליו לשקר" (ויקרא ה כד) — חזר וריבה, ולכן מרבים כל דבר שנגזל וממעטים רק את הדבר הרחוק ביותר, לכן ר׳ אלעזר ממעט שטרות בלבד שאין נשבעין עליהם, ולפי שיטה זו דיני שבועה חלים גם בקרקע. מכיוון שגם ר׳ עקיבא לומד בדרך של ריבוי ומיעוט יש לשאול איך ייתכן  שהטעם השני של אין נשבעים על כפירת קרקעות הוא גם לדעתו?

מקטע 3:  

ויש לומר שיש לו שום מיעוט למעט קרקעות וכן צריך לומר לקמן בפרק השואל (בבא מציעא דף ק: ושם ד"ה ר"מ) אליבא דר"מ דאית ליה נשבעין אעבדים ולא אקרקעות, ואע"ג דעבדים הוקשו לקרקעות לכולי עלמא, דמהאי טעמא עבד נקנה בכסף בפרק קמא דקדושין (דף כב:)

הסבר מקטע 3:

משיבים תוספות שיש לומר שלר׳ עקיבא (לפי גרסאות בהם המחלוקת היא בין ר׳ עקיבא לר׳ שמעון בן אלעזר) יש אפשרות ללמוד ריבוי ומיעוט ובכל זאת לא למעט קרקעות משבועת מודה במקצת, כך גם רבי מאיר מחייב שבועה בעבדים אבל לא בקרקעות. תוס׳ מביאין סימוכין לכך שבריבוי ומיעוט אפשר למעט דברים נוספים בלימוד ייעודי. בגמ׳ בבא מציעא דף ק: לפי ר׳ מאיר נשבעים על עבדים ואין נשבעין על קרקעות למרות שעבדים הוקשו לקרקעות לפי כל השיטות שהרי מטעם זה גם ניתן קנות עבד בכסף כפי שקונים קרקע.

מקטע 4:  

אלא דר"מ דריש ריבויי ומיעוטי להוציא שטרות ויש לו שום מיעוט למעט קרקעות ובאותו מיעוט אין למעט עבדים אע"ג דהוקשו לקרקעות ובאותו מיעוט אין למעט עבדים אע"ג דהוקשו לקרקעות כדמוכח במרובה (ב"ק סג. ושם ד"ה וחד) דמאן דדריש בריבה ומיעט וריבה צריך שני מיעוטי לקרקעות ועבדים

הסבר מקטע 4:

תוס׳ מסבירים  שר׳ מאיר לומד ריבוי ומיעוט כך שיצאו שטרות (בדומה לר׳ אלעזר) ויש לו גם מיעוט להוציא מהכלל קרקעות אך לא עבדים, למרות שהוקשו לקרקעות. הגמ׳ במסכת בבא קמא דף סג. עוסקת בלימוד תשלומי כפל מלשון הפסוק "על־כל־דבר־פשע על־שור על־חמור על־שה על־שלמה על־כל־אבדה..." (שמות כב ח), ומביאה שלשון ״כל״ הינו ריבוי , והפרטים - שור, חמור, שה באו למעט קרקעות, עבדים ושטרות ומשלמה (שמלה) ממעטים דבר שאינו מסויים. מכך שמכל פירוט בלשון הפסוק נלמד מיעוט ייחודי, בלימוד בשיטת ריבוי ומיעוט נדרש מיעוט לכל נושא. תוס׳ מביאים את שיטת ר׳ מאיר כדי להוכיח שיש דרך ללמוד ריבוי ומיעוט ובכל זאת למעט פרטים נוספים. תוס׳ אינם מביאים את המקור ממנו ר׳ עקיבא לומד בריבוי ומיעוט למעט גם קרקעות משבועת מודה במקצת. השיטה המקובצת מביא את דברי הר״ן שרבי עקיבא לומד זאת מהפסוק בו עוסקת הגמ׳ בבא קמא (שמות כב, ח), מפסוק זה נלמדת חובת שבועה במודה במקצת ובהתאם לדברי הגמ׳ הפירוט בא למעט גם קרקעות.

מקטע 5:  

ואע"ג דרשב"א היה תלמידו של ר"ע אין לחוש מה שחולק עמו והוזכר קודם דכעין זה מצינו לקמן (בבא מציעא דף ז.) גבי שנים אדוקים בשטר דפליג רבי עם רשב"ג אביו ויש ספרים דגרסי הכא ר' יעקב:

הסבר מקטע 5:

תוס׳  מביאים 2 תשובות לשאלה כיצד ייתכן שרבי שמעון בן אלעזר שהיה תלמידו של ר׳ עקיבא חלק על רבו. הסבר ראשון, שאין בעיה לומר שתלמיד חולק על רבו, שהרי גם בבבא מציעא דף ז. רבי חולק על רבן שמעון בן גמליאל אביו. הסבר שני, שהמחלוקת בברייתא היא בין ר׳ שמעון בן אלעזר לרבי יעקב ולא ר׳ עקיבא, כך מופיע בחלק מהגרסאות של התלמוד.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא