דף ג: -מה אם ירצה לומר מזיד הייתי

מה כוחה של עדות כאשר נדרש להבין מה הייתה כוונתו הפנימית של הפושע בעת ביצוע המעשה? מה אם מישהו מודה שזה היה בכוונה, האם נאמין לו כי הוא גם יכל להגיד שזו רק טעות? האם בכלל אפשר להאמין לו הרי מדבריו עולה שהוא רשע?

תוס׳ ד״ה: מה אם ירצה לומר מזיד הייתי

תמצית: מדוע בטענת ״מזיד הייתי״ אינו חייב להביא קורבן. והכוונה  ״אם ירצה לומר״, היא שתחילה אמר שלא אכל ולבסוף הסביר שהתכוון שלא אכל שוגג אלא מזיד. 

פירוש תוס׳

מה אם ירצה לומר מזיד הייתי - ללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים האי אם ירצה לומר לדבריו דר"מ קאמרי. (כדתניא) [כדאיתא] בפרק אמרו לו (כריתות דף יב. ושם) דלאידך לישנא טעמא דנפשייהו קאמרי ואין לפרש ומה אם ירצה לומר כו' שיהא נאמן לומר לא אכלתי מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי דהא מגו במקום עדים הוא אלא כלומר אף מה שאמר לא אכלתי יכול לתרץ דבריו ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ומיירי דכשאמר לא אכלתי לא בדקו אותו איך היה דעתו ולבסוף אומר שמזיד היה וסברי רבנן דמה שאמר לא אכלתי כך היה דעתו שלא אכל שוגג אלא מזיד ולר"מ אע"פ שלבסוף אמר מזיד הייתי אין בכך כלום דהכי אמר (בתורת כהנים) אמר רבי מאיר אם בתחלה אמר מזיד הייתי שומעין לו אם היה דן עמו כל היום ובאחרונה אמר מזיד הייתי אין שומעין לו ואם תאמר והיאך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע כדאמר בפ"ק דסנהדרין (דף ט: ושם) גבי פלוני רבעני לרצוני וי"ל דאין נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ אצלנו מביאה את דעת ר׳ מאיר במסכת כריתות יא. לגבי אדם שאכל חֵלֶב, שאם עדים מחייבים מיתה קל וחומר שמחייבים קורבן. כנגד הקל וחומר טוענת הגמ׳ שאם ירצה יכול לומר מזיד הייתי, ולכן בניגוד להודאת פיו עדים לא יכולים לחייבו שבועה.

מקטע 1:  ללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים האי אם ירצה לומר לדבריו דר׳ מאיר קאמרי (כדתניא) [כדאיתא] בפרק אמרו לו (כריתות דף יב. ושם)

הסבר מקטע 1:

תוס׳ מבארים את טענת הגמ׳ בהתאם ל-2 טעמים שהובאו בדעת חכמים במס׳ כריתות. בהתאם, טענת הגמ׳ ״אם ירצה יכול לומר״ מתחלקת ל-2 לשונות. לשון ראשון ״אם ירצה לומר״ פירושו שיש לו נאמנות יותר מ-100 עדים וטענה זו היא כנגד הקל וחומר של ר׳ מאיר.

מקטע 2:  דלאידך לישנא טעמא דנפשייהו קאמרי ואין לפרש ומה אם ירצה לומר כו' שיהא נאמן לומר לא אכלתי מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי דהא מגו במקום עדים הוא

הסבר מקטע 2:

לשון נוספת, לפי טעם השני שם, שהוא מסביר את כוונתו שאכל במזיד. הגמ׳ שם מביאה שכביכול יש לו מיגו שיכול לומר שיהא נאמן שלא אכל כיוון שיכל לומר שהיה מזיד, אבל אומרים תוס׳ שאין לו טענת מיגו כיוון שאין מיגו כנגד עדים. לפי לשון זו טענת הגמ׳ לגבי ״מזיד הייתי״ ברורה, אבל אין לו נאמנות לומר שלא אכל ואין זה פורך את הקל וחומר של ר׳ מאיר.

מקטע 3:  אלא כלומר אף מה שאמר לא אכלתי יכול לתרץ דבריו ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ומיירי דכשאמר לא אכלתי לא בדקו אותו איך היה דעתו ולבסוף אומר שמזיד היה וסברי רבנן דמה שאמר לא אכלתי כך היה דעתו שלא אכל שוגג אלא מזיד

הסבר מקטע 3:

תוס׳ מסבירים כיצד ניתן להבין את הטענה לפי הטעם השני כאשר הוא טוען שלא אכל והעדים מעדים שאכל  ואין לו נאמנות כנגד עדים. אומרים תוס׳ שגם כאשר הוא טוען שלא אכל הוא יכול לתרץ את דבריו שהתכוון שלא אכל בשוגג אלא במזיד, וזו כוונת חכמים בלשון השניה. לפי טענה זו ״אם ירצה לומר״ בגמ׳ אצלנו מתפרש לפי הטעם השני שלמרות שאין לו מיגו כיוון שבתחילה טען לא אכלתי ולא נבדקה כוונתו (שלא טען אכלתי שוגג), יכול אם ירצה ,לומר שלא התכוון לאכול שוגג אלא התכוון במזיד ולא יוכלו העדים לחייבו קורבן. 

מקטע 4:  ולר׳ מאיר אע"פ שלבסוף אמר מזיד הייתי אין בכך כלום דהכי אמר (בתורת כהנים) אמר רבי מאיר אם בתחלה אמר מזיד הייתי שומעין לו אם היה דן עמו כל היום ובאחרונה אמר מזיד הייתי אין שומעין לו

הסבר מקטע 4:

לפי הסבר תוס׳ לגבי ״אם ירצה לומר״ שלבסוף מברר כוונתו שהיה מזיד, מדוע ר׳ מאיר חולק וטוען שבכל מקרה העדים מחייבים אותו בקורבן שבא רק על שוגג. ומסבירים תוס׳, שר׳ מאיר לא רואה בטענה זו ממש, כיוון  שאם מראש היה מסביר שכוונתו הייתה מזיד היינו שומעין לו ומקבלין את טענתו, אבל כיוון שרק בסוף הדיון המשפטי הוא העלה את הטענה לא שומעין לו.  

מקטע 5:  ואם תאמר והיאך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע כדאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף ט: ושם) גבי פלוני רבעני לרצוני ויש לומר דאין נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה:

הסבר מקטע 5:

לפי הסבר תוס׳ שלבסוף מברר כוונתו שהיה מזיד עולה שאלה נוספת. ישנה חזקה שאין אדם מעיד על עצמו שהוא רשע ולכן לא מקבלים עדות זו. עקרון של אין אדם משים עצמו רשע נלמד מסנהדרין ט: רב יוסף שם אומר, שאדם שפלוני אנס אותו יכול יחד עם אדם נוסף שראה את המקרה להעיד כנגד האנס ועדותן מצטרפת להרוג אותו. אולם, אם אותו אחד בא להעיד שפלוני בא עליו לרצונו אין מקבלים את עדותו כיוון המעשה היה לרצונו, הוא נקרא רשע הוא, והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ומביאה הגמ׳ שם שרבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. לכן שואלים תוס׳ מדוע כאשר טוען אדם שאכל חלב במזיד והוא מעיד על עצמו שרשע ועבר על איסור כרת מאמינים לו כנגד עדים. על כך עונים תוס׳ שבמקרה שאכל חלב, אם לא היה שוגג ויביא קורבן חטאת ללא שהתקיימו התנאים להבאת הקורבן הרי זה חולין (שחיטת בע״ח לצרכי חול) בעזרה (במקדש) מעשה שחייבים עליו כרת ולכן מאמינים לו שהוא עושה תשובה ואינו רוצה בחטא נוסף.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא