דף ד. - ותנא תונא אאידך דר' חייא

הגמ׳ יודעת שר׳ חייא למד ממשנתנו לימוד לגבי מי שמודה במקצת החוב, אך מה הוא הלימוד הזה?  בהבנה הראשונה ר׳ חייא לומד שעדים המעידים על מקצת החוב מחייבים את החייב שבועה על שאר החוב, לאחר דחיה של הבנה זו, הגמ׳ מציעה הבנה שנייה לפיה הוא לומד שגם מי שמודה במקצת החוב ומייד נותן למלווה את הכסף, בלשון הגמ׳  ״הילך״ חייב בשבועה. לפי רש״י גם בהבנה הראשונה וגם בהבנה השנייה ישנו עקרון משותף  המבוסס על האופן שבו העדים נתפסים בפני בית הדין כאשר הם באים שניהם וכל אחד תופס בחלק של הטלית ומכאן עולה שהטיעון המשפטי לא יכול לחרוג מתמונת הפתיחה בבית הדין. תוס׳ לא מקבלים זאת, ההבנה השניה לשיטתם בנויה על דחיית המסקנה שאותם שניים נראים כך שכביכול כל אחד מעיד על השני.

תוס׳ ד״ה: ותנא תונא אאידך דר' חייא

תמצית: תוס׳ מקשים על פירוש רש״י לאופן בו נלמדת טענת ר׳ חייא המאוחרת (הילך) מהמשנה של שניים אוחזין. ובוחנים האם אכן ניתן לראות את אותם השניים כעדים שכביכול מעידים אחד על השני, אן האם הם כביכול מודים אחד לשני.

פירוש תוס׳

אנן סהדי דמאי דתפיס האי כו' פרש"י כיון דהוי כהעדאת עדים משתבע מדרבי חייא קמייתא וקשה כיון דלא מצי לאוכוחי הך ברייתא [בתרייתא] דהילך אלא מכח קמייתא לימא ותנא תונא אקמייתא לכך י"ל דאנן סהדי לאו דוקא דמאי דתפיס מחשבינן ליה השתא טפי מהעדאת עדים וחשיב כאילו מודה ליה דדידיה הוא אך קשה דמ"מ איכא למיפרך דמתני' כי היכי דהאי מודה להאי האי נמי מודה להאי ואפ"ה קמשתבעי כדפריך אקמייתא ומאי תיקן וי"ל דהשתא נמי מוכח מכח טעמא דבסמוך אי הילך פטור לא הוי מתקני רבנן שבועה דליכא דכוותה באורייתא אבל לרבי חייא קמייתא כי נמי בהעדאת עדים פטור מתקני רבנן שבועה במתני' דחשיב הודאה במאי דתפיס חבריה ודוחק דלפ"ז הא דלא קאמר ותנא תונא אקמייתא משום דמאי דתפיס חשיב כהודאה וזו לא היתה פירכתו למעלה אלא מטעם כי היכי דאנן סהדי להאי כו':

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ בדף ג. (ותנא תונא שניים אוחזין), מביאה שהמשנה שלנו תומכת בטענת ר׳ חייא שאם יש עדים המעידים עליו שהוא חייב במקצת הסכום, על החלק עליו הם מעידים הוא חייב לשלם ועל שאר הסכום הוא חייב להשבע (טענה זו מכנה תוס׳ ״ר׳ חייא קמייתא״). אולם, טענת ר׳ חייא אינה תואמת למשנה שלנו כיוון שבמקרה של עדים מדובר שיש לתובע עדים ולנתבע אין, שאם היה לו עדים שאינו חייב דבר לא היה מחייבו ר׳ חייא שבועה, ואילו במשנתנו כאשר שניהם אוחזין בטלית הרי אנו עדים וברור הדבר שכל אחד אוחז בחלק שלו, כלומר לכל אחד יש עדים לטובתו. לכן מסקנת הגמ׳, שלא ייתכן שזו הטענה של ר׳ חייא הנלמדת מהמשנה. ומציעה הגמ׳ לימוד חדש מהמשנה שלנו, ותנא תונא אאידך דר' חייא, לפיה המשנה שלנו מלמדת על טענה אחרת של ר׳ חייא, שמודה במקצת ואמר ״הילך״ חייב בשבועה. (טענה זו מכנה תוס׳ ״ר׳ חייא בתרייתא״). טענת ״הילך״ – הלווה כביכול אומר ללוה הא לך, כלומר לא הוצאתי את הכסף שקבלתי ממך והוא זמין קח אותו. במקרה זה נחלקו בגמ׳ ר׳ חייא ורב ששת האם הילך הוא כמודה במקצת וחייב שבועה או שהילך יהא פטור משבועה. ולפי הגמ׳ מהמשנה שלנו לומד ר׳ חייא שהאומר ״הילך״ חייב בשבועה.

מקטע 1:  אנן סהדי דמאי דתפיס האי כו' פרש רש"י כיון דהוי כהעדאת עדים משתבע מדרבי חייא קמייתא

הסבר מקטע 1:

תוס׳ מסביר כי על התנא תונא הראשון, ר׳ חייא קמייתא, הסביר רש״י שכאשר שניים אוחזים בטלית הרי אנו כביכול מעידים עליהם שאחד תובע את כולה והשני כופר בכולה, אך כיוון שגם כל אחד אוחז במקצת הטלית, הרי זה כעדים המעידים על כל אחד שהוא צודק בחלק מן התביעה כדין מודה במקצת ולכן הם מתחייבים שבועה.רש״י מסביר את טענת ר׳ חייא המאוחרת לגבי הילך, באופן דומה, שהרי אנו מעידים שכל צד כיוון שהוא אוחז בחלק הרי הוא קיים לפנינו והרי הוא כהילך - ״ דהך העדאת עדים אנן סהדי דמאי דתפיס האי הילך הוא שהרי בפנינו הוא״. כלומר בעיני בית הדין אותם שניים האוחזים בטלית נראה שכל אחד אוחז בחצי ולגבי החצי השני הוא אצל חברו וזו כטענת ״הילך״.

מקטע 2:  

וקשה כיון דלא מצי לאוכוחי הך ברייתא [בתרייתא] דהילך אלא מכח קמייתא לימא ותנא תונא אקמייתא

הסבר מקטע 2:

תוס׳ מקשים על רש״י. כיוון שלפי רש״י טענת ר׳ חייא המאוחרת, (הילך) מבוססת על הוכחת הטענה הראשונה (עדים מחייבים שבועה במודה במקצת) אותה הגמ׳ דחתה. היות שבטענה הראשונה, בשניים אוחזין רואים את אותם השניים כאילו הם עדים המעידים על כל צד בנפרד שהוא מודה במקצת. ובטענה השניה, לפי הסבר רש״י, אנו עדיין טוענים שרואים אותם כעדים המעידים על כל צד בנפרד, רק על טענה אחרת, שהחלק שכל אחד תופס הרי הוא כהילך. נמצא, שהיסוד של ניתוח שניים אוחזין כאילו הם עדים המעידים כל פעם על צד אחד, מתקיים גם בטענה הראשונה וגם בטענה השנייה. לפיכך היה צריך לומר שגם את הטענה הראשונה של ר׳ חייא תלמד הגמרא ממשנתנו (בתנא תונא). אולם בפועל הגמ׳ דחתה אותה.

מקטע 3:  

לכך יש לומר דאנן סהדי לאו דוקא דמאי דתפיס מחשבינן ליה השתא טפי מהעדאת עדים וחשיב כאילו מודה ליה דדידיה

הסבר מקטע 3:

תוס׳ מנסים להשיב לקושי זה. שיש לומר שמה שהתכוון רש״י בפירושו לגבי כך שהם כעדים המעידים על כל צד, אין כוונה שזה כעדים ממש. אלא שמה שאחד אוחז כעת בטלית זה יותר מהעדאת עדים וכאילו מודה לו חברו שהחלק שהוא אוחז שלו. כלומר, למרות שכל אחד טוען כולה שלי בפועל כל אחד כביכול מודה לחברו על החלק שהוא אוחז בו. הבנה זו אינה מבוססת על ראיית המקרה כאילו על כל צד מעידים עדים ולכן לא קשה על רש״י שהגמ׳ דחתה את התנא תונא על הטענה הראשונה.

מקטע 4:  

אך קשה דמכל מקום איכא למיפרך דמתני' כי היכי דהאי מודה להאי האי נמי מודה להאי ואפילו הכי קמשתבעי כדפריך אקמייתא ומאי תיקן

הסבר מקטע 4:

תוס׳ טוענים שגם לאחר תשובה זו עדיין קשה על דברי רש״י. כיוון שיש לפרוך גם טענה זו כפי שפרכנו את הראשונה. גם בטענת הילך ניתן לומר שכשם שאנו רואים שאחד כביכול מודה לשני בחלק שהשני אוחז בו והרי זה כהילך ניתן לומר שהסתכלות זו תקפה לשני הצדדים במקביל, וגם השני מודה לראשון בחלק שהוא אוחז בו וכבר אין דימיון לטענת הילך. ובנוסף, לשיטת ר׳ חייא אם היה לנתבע עדים לא היה מחייבו שבועה ובכל זאת המשנה אומרת שיישבעו. לכן מה התיקון שהציעה הגמ׳ לומר שהתנא תונא נאמר על הטענה המאוחרת (הילך), הרי גם אותה ניתן לפרוך באותו אופן.

מקטע 5:  

ויש לומר דהשתא נמי מוכח מכח טעמא דבסמוך אי הילך פטור לא הוי מתקני רבנן שבועה דליכא דכוותה באורייתא אבל לרבי חייא קמייתא כי נמי בהעדאת עדים פטור מתקני רבנן שבועה במתני' דחשיב הודאה במאי דתפיס חבריה

הסבר מקטע 5:

תוס׳ מציעים תשובה, שיש לומר שבמשנתנו למרות שלגבי כל צד אנו מעידים שהוא כהילך חייבו רבנן שבועה. חכמים לא היו מתקנים שבועה לולא חיוב הילך בשבועה היה מהתורה, כיוון שחכמים מתקנים שבועה היכן שיש בסיס לכך מהתורה. לעומת זאת, לגבי הטענה הראשונה (עדים שמחייבים שבועה) אין הכרח לומר שהשבועה מבוססת על חיוב מהתורה וחכמים תקנו שבועה כיוון שבמקרה זה כל אחד כביכול מודה במה שחברו תופס. כלומר, טענת ר׳ חייא המאוחרת שונה מהראשונה בכך שחיוב השבועה נובע מכך שהילך חייב שבועה מדאורייתא.

מקטע 6:  ודוחק דלפי זה הא דלא קאמר ותנא תונא אקמייתא משום דמאי דתפיס חשיב כהודאה וזו לא היתה פירכתו למעלה אלא מטעם כי היכי דאנן סהדי להאי כו׳:

הסבר מקטע 6:

תוס׳ טוענים שהתשובה דחוקה.כיוון שלפי זה הגמ׳ בתנא תונא הראשון לא לומדת את דין שבועה כשני עדים המעדים אותו על מקצת הסכום משניים אוחזין, כיוון שכל אחד כביכול מודה לחברו. אולם הגמ׳ לא השתמשה בטיעון זה , אלא דווקא בטיעון שלכל צד יש עדים שמעידים עליו כדי לפרוך את הלימוד מהמשנה שלנו.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא