דף סא. - אם אינו ענין לנשך כסף שכבר נאמר לא תשיך

כמה יפה התורה שלנו! התורה כותבת פסוק הכולל ציור לשוני, אסתטי ובעל מקצב פנימי אבל חז״ל ותוספות מגלים בתוכו רבדים לוגיים היוצרים מערכת משפטית סדורה שמועברת במסורת הדורות מסיני וממנה ניתן לדרוש את הפרטים הרלוונטיים.

תוס׳ ד"ה: אם אינו ענין לנשך כסף שכבר נאמר לא תשיך

תמצית: ייתכן שריבית בקרקע ובפחות משווה פרוטה מותרת מהתורה

פירוש תוס׳:

פי' אפילו אי לא כתב אלא לא תשיך לאחיך כסף אוכל הוי ידעינן נשך בכסף ואוכל ואי כתב לא תשיך לאחיך נשך כסף אוכל הוי ידעינן נמי רבית כסף ואוכל באם אינו ענין ונשך אוכל אתי לג"ש ונשך כל דבר אתי לאוקמי נשך במלוה באם אינו ענין ללוה והויא ג"ש מופנה משני צדדים והיינו דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת כו' דהכל כתב בלוה וכי קאמר נשך באוכל מנין ת"ל נשך אוכל לאו מנשך מפיק אלא מאוכל גרידא דקאי אלא תשיך וה"ק ת"ל נשך אוכל בלוה ובג"ש מפיק ליה במלוה וא"ת כיון דכתיב כל דבר אפילו לרבות עצים ואבנים א"כ כסף אוכל למה לי וי"ל למדרש כלל ופרט וכלל לא תשיך כלל כסף אוכל פרט כל דבר חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון כו' יצאו קרקעות שאין מטלטלין ויצא פחות מש"פ שאינו ממון וכן משמע פרק נערה (כתובות דף מו. ושם ד"ה אתיא) דקתני רבי יהודה אומר אינו חייב עד שישכור דאתיא (. שומא שומא) בעי ר' ירמיה שכרם בקרקע מהו או בפחות מש"פ מהו ואי שייך רבית בקרקע או בפחות מש"פ מאי בעי אלא ודאי פטור ובעי כיון דגמר מרבית מה להלן פטור אף כאן פטור א"ד לא והדאמר בערכין (דף לא. ושם) גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היא והתורה התירה התם הלוה מעות על הקרקע אבל קרקע בקרקע אפשר דשרי מן התורה:

הסבר הגמרא:

הגמ׳ ממשיכה לדון בכך שנשך וריבית הם אותו עניין. התורה כותבת איסור נשך בכסף ואיסור ריבית באוכל ומבקשת הגמ׳ ללמוד מניין שיש איסור נשך באוכל ואיסור ריבית בכסף.

הגמ׳ מביאה ברייתא המדייקת בלשון הפסוק: ״... את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך". (ויקרא כה,לו) ושואלת הברייתא כתוב שקיים איסור של נשך בכסף, ורבית באוכל. אבל נשך באוכל מנין?

ומשיבה - תלמוד לומר: "לא תשיך לאחיך נשך כסף. נשך אוכל, נשך כל דבר אשר ישך...״ (דברים כג,כ). קיים פסוק נוסף שמלמד אותנו שיש נשך גם באוכל. ושואלת הברייתא מניין למדים שיש ריבית בכסף?

ומשיבה - תלמוד לומר: "לא תשיך לאחיך נשך כסף...״ ואם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמר ״לא תשיך לאחיך״ תנהו ענין לריבית כסף. הברייתא משתמשת בכלל שנקרא "אם אינו עניין לזה – תנהו עניין לדבר אחר״ כלומר, אם הפסוק לא בא ללמד דבר שכבר נלמד, הוא בא ללמד משהו אחר שקשור. וכך לומדים שיש איסור ריבית גם בכסף. למי מתייחס כל פסוק?

הגמ׳ לומדת שאיסור ״לא תשיך״ בחומש דברים פירושו – לא תתן לנשוך אותך, כלומר הוא מתייחס ללוה. והגמ׳ מבקשת ללמוד כיצד איסור זה גם כולל את המלווה. ואומרת הגמ׳ שנאמר בחומש ויקרא ״את כספך לא תתן לו בנשך״ מתייחס למלווה ובחומש דברים נאמר נשך המתייחס ללוה וכיוון שכבר ראינו שאין הבדל בין כסף ואוכל וריבית ונשך שהאיסור מתייחס לכולם, אז כך גם הפסוק בויקרא שנאמר בו נשך למדים ממנו שהוא אוסר על המלווה גם נשך גם ריבית , גם בכסף וגם באוכל.

מקטע 1:

פירושו אפילו אי לא כתב אלא לא תשיך לאחיך כסף אוכל הוי ידעינן נשך בכסף ואוכל ואי כתב לא תשיך לאחיך נשך כסף אוכל הוי ידעינן נמי רבית כסף ואוכל באם אינו ענין ונשך אוכל אתי לגזירה שווה ונשך כל דבר אתי לאוקמי נשך במלוה באם אינו ענין ללוה והויא גזירה שווה מופנה משני צדדים

הסבר מקטע 1:

תוס׳ מסבירים את לימוד הברייתא לגבי נשך וריבית בכסף ובאוכל ללוה ולמלוה. הרי אפילו אם התורה לא הייתה כותבת בחומש דברים אלא פסוק שהיה כתוב בו - ״לא תשיך לאחיך כסף אוכל״, היינו יודעים על איסור נשך בכסף וגם באוכל, ואם הייתה התורה כותבת פסוק שהיה כתוב בו ״לא תשיך לאחיך נשך כסף אוכל״ היינו יודעים על איסור ריבית בכסף ואוכל מתוך לימוד ע״י כלל של ״אם אינו עניין״ (שהרי כבר נאמר לא תשיך ולכן היינו לומדים מזה איסור ריבית כסף) ונשך אוכל היינו לומדים מגזירה שווה. ומכך שהפסוק בדברים כולל גם איסור נשך כל דבר, אנו למדים מכך שהוא מתייחס גם למלוה (למרות שלא תשיך הכוונה ללוה) באמצעות הכלל של ״אם אינו עניין״ שהרי לגבי הלווה כבר למדנו איסור נשך ולכן המילה ״נשך כל דבר״ פנויה גם בפסוק בויקרא וגם בפסוק בדברים ונלמד מהם בגזירה שווה שהלווה ומלווה שווים באיסור נשך וריבית באוכל וגם בכסף.

מקטע 2:

והיינו דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת כו' דהכל כתב בלוה וכי קאמר נשך באוכל מנין תלמוד לומר נשך אוכל לאו מנשך מפיק אלא מאוכל גרידא דקאי אלא תשיך והכי קאמר תלמוד לומר נשך אוכל בלוה ובגזירה שווה מפיק ליה במלוה

הסבר מקטע 2:

תוס׳ מביאים ראיה לפירושם לגבי כך שיכלנו ללמוד את איסור נשך אוכל במלווה בגזירה שווה. כשאמרה הגמ׳ ״מה לוה לא חלקת..״ היא באה לומר שכל האיסורים (נשך וריבית בכסף ובאוכל) נאמרו בלוה. וכאשר הגמ׳ שואלת בהתחלה מניין לאיסור נשך באוכל במלווה, אומרת הברייתא בהתייחס לפסוק בדברים: ״נשך אוכל״ והכוונה של הברייתא היא שהלימוד הוא לא מהמילה נשך אלא מהמילה אוכל עצמה, מכך שהיא סמוכה ללא תשיך (הגמ׳ בהמשך מביאה דעת רבינא שדורש דבר דומה לגבי הפסוק בויקרא, שמילת האיסור בפסוקים חלה על כל הדוגמאות שכתובות לפניה ואחריה) ויוצא שהמילה נשך פנויה ויוצאת ללמד לגבי מלווה. להלן סיכום הלימוד לפי תוס׳:

מקטע 3:

ואם תאמר כיון דכתיב כל דבר אפילו לרבות עצים ואבנים אם כן כסף אוכל למה לי ויש לומר למדרש כלל ופרט וכלל לא תשיך כלל כסף אוכל פרט כל דבר חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון כו' יצאו קרקעות שאין מטלטלין ויצא פחות משווה פרוטה שאינו ממון

הסבר מקטע 3:

מקשים תוס׳ מכך שכתוב בפסוק כל דבר ״...נשך כל דבר אשר ישך...״ הרי זה כולל הכל, אפילו עצים ואבנים ולמה הוסיף הפסוק לכתוב איסור לגבי אוכל וכסף ומשיבים תוס׳ שיש לומר שהפסוק נדרש בכלל ופרט וכלל:

לא תשיך > כלל

כסף, אוכל > פרט

כל דבר > כלל

ולפי דרך הלימוד של כלל ופרט כלל, הכלל האחרון בא לרבות את כל מה שמפורש בפרט. כסף ואוכל הם דבר שמטלטל (מטלטלים) וגופם ממון (יש להם שווי עצמי) כך שהאיסור חל על כל דבר שמטלטל וגופו ממון ולכן לא נכללו באיסור זה קרקעות שאינן מטלטלים (נכסי דלא-ניידי), ופחות משווה פרוטה שאינו נחשב לממון (כמו כן שטרות שאין גופם ממון).

מקטע 4:

וכן משמע פרק נערה (כתובות דף מו. ושם ד"ה אתיא) דקתני רבי יהודה אומר אינו חייב עד שישכור (...דאתיא שימא שימא) בעי ר' ירמיה שכרם בקרקע מהו או בפחות משווה פרוטה מהו ואי שייך רבית בקרקע או בפחות משווה פרוטה מאי בעי אלא ודאי פטור ובעי כיון דגמר מרבית מה להלן פטור אף כאן פטור או דילמא לא

הסבר מקטע 4:

תוס׳ מביאים ראיה ללימוד כלל ופרט כלל מהפסוק. הגמ׳ במסכת כתובות דף מו. עוסקת במוציא שם רע. מי שמוציא שם רע על אשתו שזינתה בין האירוסין לנישואין. לפי ר׳ יהודה הוא חייב רק אם הוא בעצמו שכר את העדים אך אם שכנע אותם להעיד ובאו מרצונם הוא פטור. ר׳ יהודה לומד זאת מגזירה שווה – במוציא שם רע כתוב בתורה:

"ושם לה עלילת דברים" (דברים כב, יד) ובאיסור ריבית כתוב "לא תשימון עליו נשך" (שמות כב, כד) ומכך שבשני הפסוקים נאמר פעולת שימה כפי שבריבית מדובר בממון כך גם במוציא שם רע הוא צריך לשלם להם. ותוס׳ מביאים משם את שאלת ר׳ ירמיה ששואל מה אם הבעל שכר את העדים תמורת קרקע או בפחות משווה פרוטה ושאלתו מובנת רק אם אכן ריבית לא שייכת בקרקע או בפחות משווה פרוטה, אם איסור ריבית כן היה חל על קרקע ועל פחות משווה פרוטה מדוע שישאל על זה, וכך יש להבין את שאלתו של ר׳ ירמיה - האם גם במוציא שם רע אם שכר את העדים בקרקע או בפחות משווה פרוטה ודאי שיהיה פטור כיוון שהלימוד הוא מדיני ריבית ובריבית הוא פטור, או שמא במוציא שם רע הוא לא פטור וכיוון ששכר אותם הוא חייב. (מכל מקום לפי תוס׳ ודאי שבדיני ריבית הוא פטור)

מקטע 5:

והדאמר בערכין (דף לא. ושם) גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היא והתורה התירה התם הלוה מעות על הקרקע אבל קרקע בקרקע אפשר דשרי מן התורה:

הסבר מקטע 5:

תוס׳ מקשים על מסקנתם כי על ריבית בקרקעות פטור. במסכת ערכין דף לא. הגמ׳ עוסקת בבתי ערי חומה (בתים בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון) ואומרת שם המשנה ״הַמּוֹכֵר בֵּית בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה — הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל מִיָּד, וְגוֹאֵל כּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה כְּמִין רִבִּית, וְאֵינוֹ רִבִּית.״ מי שמכר בית כזה יכול תוך 12 חודש להשיב את כל הכסף לקונה ולגאול בחזרה את הבית, ויוצא שבעל הבית החזיק בכסף של הקונה תקופה ובסוף החזיר לו את כל הכסף ובנוסף הוא גר ולא שילם על תקופה זו. ומיאה הגמ׳ ברייתא שאומרת שאכן זו ריבית גמורה אלא שכאן התורה התירה. לפי זה יוצא שיש ריבית גמורה מהתורה גם על נכסים שאינם ניידים (קרקע, דירה וכד׳). ומסבירים תוס׳ שאין זו סתירה למסקנתם כי במקרה של בתי ערי חומה מדובר בהלוואת כסף על קרקע אבל ייתכן שקרקע תמורת קרקע (לדוג׳ הלווה שדה קטנה תמורת שדה גדולה יותר) מותר מהתורה. (לפי ניסוח זה תוס׳ מסתפקים אם מהתורה מותר כלומר שמדרבנן אסור אבל בתוס׳ הרא״ש מביא דע רבינו תם שמותר)

לקריאה בבלוג: תוספות בבלוג

לצפייה במקור בספריא: ספריא