דף נג. - והם נכסי כהן

ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם לפני יהוה אלהיך ושמחת אתה וביתך (דברים יד,כו)

תוס׳ ד״ה: ותנא תונא אאידך דר' חייא

תמצית: האם מותר לקנות בכספי מעשר שני בגדים

פירוש תוס׳

שילהי ביכורים תנן למה אמרו נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה משא"כ במעשר דתנן בפרק קמא דמ"ש (מ"ז) אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ממעות מעשר שני ותימה דבפ' בתרא דמעשר שני (מי"ב) תנן לא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת משמע הא לחי דומיא דמת שרי אלמא שרי ליקח בגדים וי"ל דההיא דבפרק בתרא דמ"ש (מי"ב) אתיא כר' יהודה דאמר ממון הדיוט הוא אי נמי תרוייהו כר' יהודה ובגדים דוקא שהגוף נהנה מהם שרי אבל עבדים אסורים מיתורא דקרא אי נמי תרוייהו כר"מ ומן התורה שרי לקנות כל מילי ומדרבנן הוא דאסור והא דאמר בירושלמי לא נתתי ממנו למת למאי אי ליקח ארון ותכריכין הא לחי נתתי בתמיה אלא לסיכה ההיא דרשה אסמכתא בעלמא היא למאי דאסירא מדרבנן ומוקי לה בסיכה אבל אמת הוא דאתא למעוטי ארון ותכריכין כדתנן בשילהי פירקין דמעשר שני והא דאמר פרק הערל (יבמות דף עד. ושם) מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוך ממנו שנאמר לא נתתי איזהו דבר ששוה לחיים כו' ואימא לארון ותכריכין ה"פ להא לחודיה אבל סיכה אסורה שמבערו בטומאה הוי כמו אכילה ומשני ממנו מגופו של מעשר משמע [וע"ע תוס' יבמות עג. ד"ה נכסי]:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ דנה בדברי חזקיה שמעשר שני שאין בו שווה פרוטה, במסגרת הדיון הגמ׳ הביאה משנה ממסכת ביכורים (ב׳:א׳):  ״מיתיבי התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורים לזרים והן נכסי כהן ...״. שהם נחשבים לכל דבר כרכושו של הכהן, והוא רשאי למכור אותם לכהן אחר, או לקדש בהם אשה.

מקטע 1:  

שילהי ביכורים תנן למה אמרו נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מה שאין כן במעשר דתנן בפרק קמא במסכת מעשר שני (משנה ז׳) אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ממעות מעשר שני ותימה דבפרק בתרא דמעשר שני (משנה יב׳) תנן לא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת משמע הא לחי דומיא דמת שרי אלמא שרי ליקח בגדים

הסבר מקטע 1:

במסכת ביכורים פרק ג׳ משנה יב׳ אומרת המשנה: ״למה אמרו הבכורים כנכסי כהן. שהוא קונה מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ובעל חוב נוטלן בחובו...״ אך דין זה אינו דומה למעשר שני, שאינו יכול להוציא את הכסף שחילל בו את פירות המעשר על כל מה שהוא רוצה אלא רק על מאכלים.

במסכת מעשר שני פרק א׳ משנה ז׳ נאמר: ״אין לוקחין עבדים ושפחות וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני...״. אך תוס׳ תמהים על הגבלה זו שכן במסכת מעשר שני פרק ה׳ משנה יב׳ המשנה מפרשת את וידוי המעשר ומסבירה שפירוש ״ ולא נתתי ממנו למת״ הכוונה  שבכסף מעשר שני לא לקחו ארון ותכריכים למת. ומכך שהמשנה מדגישה למת, כלומר שדווקא ליקח בגדים למת אסור, אך עבור אדם חי יהיה מותר! ומכאן נראה שמותר לקנות בגדים בכספי מעשר שני ומדוע אסור ליקח בהם עבדים וקרקעות?

מקטע 2:  

ויש לומר דההיא דבפרק בתרא דמעשר שני (משנה יב׳) אתיא כר' יהודה דאמר ממון הדיוט הוא אי נמי תרוייהו כר' יהודה ובגדים דוקא שהגוף נהנה מהם שרי אבל עבדים אסורים מיתורא דקרא אי נמי תרוייהו כר׳ מאיר ומן התורה שרי לקנות כל מילי ומדרבנן הוא דאסור

הסבר מקטע 2:

תוס׳ מביאים 3 הסברים לכך:

• יש לומר שהמשנה במסכת מעשר שני פרק ה׳, יב׳ היא לפי שיטת ר׳ יהודה שסובר שמעשר שני הוא ממון הדיוט, והרי הכסף הוא כנכסים שלו בשונה ממשנה ז׳ בפרק א׳ שהיא כר׳ מאיר.

• שתי המשניות הן כדעת ר׳ יהודה ודווקא בגדים מותר כי יש בהם הנאה של הגוף בדומה לאוכל אבל עבדים (וקרקעות) אסור מריבוי מה שנאמר בפסוק ״... ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ...״ (דברים יב, כו).

• שתי המשניות הן כר׳ מאיר הסובר שכספי מעשר שני הרי הן כממון גבוה (שייך לה׳) אך מהתורה מותר לקנות הכל ורבנן הם אלו שאסור לקנות קרקעות ועבדים.

מקטע 3:  

והא דאמר בירושלמי לא נתתי ממנו למת למאי אי ליקח ארון ותכריכין הא לחי נתתי בתמיה אלא לסיכה ההיא דרשה אסמכתא בעלמא היא למאי דאסירא מדרבנן ומוקי לה בסיכה אבל אמת הוא דאתא למעוטי ארון ותכריכין כדתנן בשילהי פירקין דמעשר שני

הסבר מקטע 3:

תוס׳ מקשים על ההסבר השני. בתלמוד הירושלמי (מסכת מעשר שני פרק ה׳ משנה ה׳) קיים לימוד אחר ממנו ברור שאם אסור לרכוש בכספי מעשר שני ארון ותכריכים למת, כל שכן לחי שיהיה אסור ולכן ״לא נתתי ממנו למת״ נלמד לסיכה בשמן מעשר שני שמותרת לחי ואסורה למת ומכאן שיהיה אסור לקחת בגדים גם לפי ר׳ יהודה. ומשיבים תוס׳ זו דרשה כללית לאסור סיכה מדברי חכמים אבל באמת הפסוק בא לאסור לקיחת ארון ותכרכים למת כפי הלימוד בפרק האחרון של מסכת מעשר שני.

מקטע 4:  

והא דאמר פרק הערל (יבמות דף עד. ושם) מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוך ממנו שנאמר לא נתתי איזהו דבר ששוה לחיים כו' ואימא לארון ותכריכין הכי פירושו להא לחודיה אבל סיכה אסורה שמבערו בטומאה הוי כמו אכילה ומשני ממנו מגופו של מעשר משמע [ועיין עוד תוס' יבמות עג. ד"ה נכסי]:

הסבר מקטע 4:

תוס׳ מבררים לגבי סיכה ותכריכים. הרי במסכת יבמות דף עד. אומרת הגמ׳ שמותר לסוך ממעשר שני שנטמא מלימוד שהכוונה ״ולא נתתי ממנו למת״ שדווקא למת אסור אבל לחי מותר, והכוונה לסיכה בשמן שזו פעולה שעושים גם לחי וגם למת (מורחים בשמן ורוחצים את הגוף).

והגמ׳ מקשה על כך למה שלא ילמד מכאן שמותר לקנות בזה ארון ותכריכים – שהרי בגדים הם גם דבר הנזקק לחי ולמת. ומשיבים תוס׳ שכך פירוש הקושיא בגמ׳ שם, שהפסוק מבחין בין מת לבין חי דווקא לעניין אחד, אבל סיכה אסורה שמבער אותה בטומאה וכפי שאסור לאכול מעשר שני שנטמא כך אסור לבערו בטומאה ולכאורה מכאן רוצה הגמ׳ ללמוד שנאמר שארון ותכריכים מותר ומתרצת הגמ׳ שם, שלא ניתן ללמוד שמותר לקחת ממנו ארון ותכריכים, שהלימוד מהפסוק הוא שנתינה ״ממנו״ הכוונה מגופו של מעשר שני ולא דבר שמקבלים עבורו ולכן ארון ותכריכים לא יכול להכלל בכך.ובתוס׳ ביבמות עג. ד"ה נכסי כהן מסכם כי לפי ר׳ יהודה שאומר שמעשר שני ממון הדיוט, מהתורה אסרו לקחת בכספי מעשר שני רק עבדים, קרקעות ובהמה טמאה, אך מלבושים אסורים מדברי חכמים בלבד.

מקטע 5:  

ויש לומר דהשתא נמי מוכח מכח טעמא דבסמוך אי הילך פטור לא הוי מתקני רבנן שבועה דליכא דכוותה באורייתא אבל לרבי חייא קמייתא כי נמי בהעדאת עדים פטור מתקני רבנן שבועה במתני' דחשיב הודאה במאי דתפיס חבריה

הסבר מקטע 5:

תוס׳ מציעים תשובה, שיש לומר שבמשנתנו למרות שלגבי כל צד אנו מעידים שהוא כהילך חייבו רבנן שבועה. חכמים לא היו מתקנים שבועה לולא חיוב הילך בשבועה היה מהתורה, כיוון שחכמים מתקנים שבועה היכן שיש בסיס לכך מהתורה. לעומת זאת, לגבי הטענה הראשונה (עדים שמחייבים שבועה) אין הכרח לומר שהשבועה מבוססת על חיוב מהתורה וחכמים תקנו שבועה כיוון שבמקרה זה כל אחד כביכול מודה במה שחברו תופס. כלומר, טענת ר׳ חייא המאוחרת שונה מהראשונה בכך שחיוב השבועה נובע מכך שהילך חייב שבועה מדאורייתא. 

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא