דף ט: - משוך בהמה זו וקני כלים שעליה

הגמרא מבצעת מעבר הרמוני בין קניין בהמה לקניין כלים, תוספות משיבים במעבר הרמוני מקניין כלים לקניין חצר. הגמ׳ שואלת האם משיכת הבהמה עצמה יכולה להקנות גם את הכלים שעליה? בהתאם, תוספות בוחנים מספר היבטים:- האם משיכה לבדה, ללא אמירה מפורשת מצד המוכר, מספיקה כדי להקנות את המטלטלים?- האם משיכה בכלל רלוונטית במצב זה?- האם יש אפשרות שבהמה קונה מדין חצר או שמא חייב שתהיה כפותה? 

 תוס׳ ד״ה:  משוך בהמה זו וקני כלים שעליה

 תמצית:  במשיכת בהמה, אם לא אמר לו שיקנה ע״י משיכת הבהמה את הכלים לא קנה אפילו משך. אם סיכמו מחיר והניח המוכר את הכלי ברשות הלוקח, קונה את הפירות שבכלי מדין קניין חצר גם אם לא אמר לו שיקנה. ר״א נקט שאומר לו משוך בהמה ולא קנה כיוון שרצה לברר דין קניין כלים ע״י משיכה בבהמה ולא מדין קניין חצר. לפי הסבר ראשון תוס׳ מחדשים שיש אפשרות לקנות אפילו אם הבהמה לא כפותה.

לטקסט המלא של פירוש תוס׳:

מבעיא ליה כיון דמשיכת הבהמה שהולכת מעצמה לא שייכא בכלים לא יקנה הכלים אבל אם אמר משוך קופה וקני כלים שבתוכה פשיטא ליה דקני ואם תאמר תפשוט מברייתא דהמוכר את הספינה (ב"ב דף פה: ושם) דקתני משך חמרין ופועלין לתוך ביתו שניהם יכולין לחזור אלמא דלא קני פירות במשיכת הבהמה וי"ל דהתם לא אמר ליה קני לכך לא קני [א"נ התם כשמשך החמרין ולא משך את החמור] והא דקתני בין פסק כו' ה"ה אפי' פסק ומדד יכולין לחזור אלא משום דסיפא מפליג בין פסק עד שלא מדד ובין מדד עד שלא פסק נקט נמי ברישא האי לישנא וכן צריך לתרץ בסיפא דקתני פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין יכולין לחזור ובעי למפשט מינה התם דכלי של מוכר ברשות לוקח לא קני המוכר שהמקח קיים אלמא הכלי מתבטל אצל הרשות משמע מטעם משיכה אינה קונה לפי שהוא בכליו של מוכר וכי משני התם ומוקי לה ששפכן מכליו של מוכר או במתכלי דתומי משמע שאם היה בכליו של מוכר לא היה קונה אף על פי שהכניסן לתוך ביתו דהיינו משיכה ואמאי והא פשיטא לן במשוך קופה זו וקני כלים שבתוכה קני אלא התם י"ל משום דלא אמר ליה קני ואינו רוצה שיקנה אלא במשיכת פירות עצמן ועוד מצינו למימר דהתם משמע ליה שלא פסק עד אחר המשיכה ולכך לא קניא במשיכה וא"ת אמאי נקט משוך בהמה זו ולא נקיט קני אי משום דבקני פשיטא ליה דקני מטעם חצר אע"פ שהיא מהלכת א"כ במשוך נמי אמאי מספקא ליה כיון שהשאילה לו הרי היא כאילו היא שלו עד לאחר הקנין ויקנה מטעם חצר וי"ל דכשא"ל משוך לא השאיל לו הבהמה לקנות הכלים מטעם חצר אלא במשיכת הבהמה אי נמי אי הוי בעי קני בהמה וכלים והוה מהדר ליה דקני לא היה יכול לידע מזה שבמשיכת הבהמה יקנה הכלים כי שמא מטעם חצר קני ובכפותה ולכך איבעי ליה במשוך:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מביאה את שאלת ר׳ אלעזר, מה הדין אם אמר לחברו - ״משוך בהמה זו כדי לקנות את הכלים שעליה״. הגמ׳ מעירה שהלשון ״לקנות״ לא ברורה ולכן הגמ׳ מתקנת את נוסח האמירה ל-״משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה״, כלומר שע״י משיכת הבהמה הוא יקנה את הכלים . והשאלה היא האם משיכת הבהמה מועילה כדי לקנות את הכלים שעליה.

מקטע 1:  

מבעיא ליה כיון דמשיכת הבהמה שהולכת מעצמה לא שייכא בכלים לא יקנה הכלים אבל אם אמר משוך קופה וקני כלים שבתוכה פשיטא ליה דקני

הסבר מקטע 1:

תוס׳ מסבירים את שאלת ר׳ אלעזר. ר׳ אלעזר הסתפק כיוון שמצד אחד, משיכת בהמה שהולכת מעצמה לא שייכת לדרכי הקניין של כלים ולא מקנה לו אותם. אבל מצד שני אם היה מדובר בקופה (סל גדול) והבעלים אומר לו שימשוך וכך יקנה את הכלים , ברור שזה מועיל והוא קנה. כלומר הספק הוא האם משיכה על מנת לקנות מועילה בבהמה

מקטע 2:  

ואם תאמר תפשוט מברייתא דהמוכר את הספינה (ב"ב דף פה: ושם) דקתני משך חמרין ופועלין לתוך ביתו שניהם יכולין לחזור אלמא דלא קני פירות במשיכת הבהמה ויש לומר דהתם לא אמר ליה קני לכך לא קני [אי נמי התם כשמשך החמרין ולא משך את החמור]

הסבר מקטע 2:

תוס׳ מביאים ראיה אפשרית ודוחים אותה. במסכת בבא בתרא דף פה: לגבי מי שמשך לתוך ביתו חמורים או פועלים עמוסי סחורה: ״מָשַׁךְ חֲמָרָיו וּפוֹעֲלָיו, וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ; בֵּין פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד, וּבֵין מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק – שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן. פֵּירְקָן וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ; פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד – אֵין שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן, מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק – שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן. וּמִדְּכִלְיוֹ דְמוֹכֵר בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ – לֹא קָנָה, כִּלְיוֹ דְלוֹקֵחַ נָמֵי – בִּרְשׁוּת מוֹכֵר לֹא קָנָה״

מהברייתא עולה שלמרות שסיכמו מחיר, כל עוד הסחורה עליהן יכולים הצדדים לחזור בהם מהעסקה. אומרים תוס׳, אולי מכאן נאמר שלא קונים פירות במשיכת הבהמה ולכן יכולים לחזור בהן. משיבים תוס׳ שיש לומר שהסיבה שבמקרה זה לא קנו היא כיוון שבעלי החמור או הפועלים לא אמרו ללוקח שיקנה ע״י משיכה. כמו כן ניתן להסביר שכשהברייתא אמרה שהלוקח משך היא התכוונה שמשך את החמרים ולא את החמורים והסחורה.

מקטע 3:  

והא דקתני בין פסק כו' הוא הדין אפילו פסק ומדד יכולין לחזור אלא משום דסיפא מפליג בין פסק עד שלא מדד ובין מדד עד שלא פסק נקט נמי ברישא האי לישנא

הסבר מקטע 3:

תוס׳ מקשים על מסקנתם לעיל, מלשון הברייתא בבא בתרא ומיישבים את הקושיה. לפי הרישא בברייתא נאמר שכל עוד לא פרקו את הסחורה בין אם פסקו מחיר ולא מדדו או שמדדו ולא פסקו מחיר יכולים לחזור בהם. ולכאורה נראה שאם פסקו ומדדו לא יוכלו לחזור בהם למרות שלא סיכמו שבמשיכה הם קונים - בניגוד להסבר תוס׳. משיבים תוס׳ שהוא הדין אפילו פסקו מחיר ומדדו את הסחורה שתמיד יכולים לחזור. והסיבה ללשון זו היא הסיפא של הברייתא, אשר אומרת שבמקרה שפרק סחורה והכניס לביתו אז אם פסק דמים עד שלא מדד לא יכולים לחזור בהם, אבל כל עוד לא פסק דמים יכול לחזור בו אפילו מדד (כיוון שמרגע שסיכמו מה המחיר, חצרו קנתה לו בלי קשר למשיכת החמור). ומסבירים תוס׳ שבגלל שהסיפא מתייחסת לפסיקת דמים ומדידה גם הרישא נקטה בלשון דומה.  

מקטע 4:  

וכן צריך לתרץ בסיפא דקתני פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין יכולין לחזור ובעי למפשט מינה התם דכלי של מוכר ברשות לוקח לא קני המוכר שהמקח קיים אלמא הכלי מתבטל אצל הרשות

הסבר מקטע 4:

ומסבירים תוס׳ שכשם שברישא המשיכה לא הועילה כיוון שלא אמר לו המוכר שיקנה ע״י משיכה, כך צריך לתרץ גם בסיפא. בסיפא מדובר שפרק המוכר כליו מהחמור והכניסם לביתו של הלוקח ושנינו שאם קבעו מחיר אינם יכולים לחזור מהעסקה, ומזה יש ללמוד שכלי של מוכר מתבטל ברשות הלוקח, והמוכר לא יכול לעצור את הקונה מלקנות (בקניין חצר) והעסקה קיימת.  ומכאן שהכלי מתבטל לרשות בה הוא נמצא . כלומר כלי של מוכר לא מועיל לקנות ברשות לוקח ולהיפך.

מקטע 5: 

משמע מטעם משיכה אינה קונה לפי שהוא בכליו של מוכר וכי משני התם ומוקי לה ששפכן מכליו של מוכר או במתכלי דתומי משמע שאם היה בכליו של מוכר לא היה קונה אף על פי שהכניסן לתוך ביתו דהיינו משיכה

הסבר מקטע 5:

לפי הסיפא של הברייתא נראה שאינו קונה בקניין משיכה כיוון שהסחורה הייתה בכליו של המוכר. וכן הגמ׳ שם מעמידה את המקרה שלא הייתה משיכה, שהמוכר שפך את הסחורה מהכלים או שמדובר שהסחורה הייתה ללא כלי כגון אגודות של שומים ומכאן שאם אכן היה בכלי של מוכר לא היה קונה למרות שאם הכניסן לתוך ביתו הרי זו פעולת משיכה.

מקטע 6:  

ואמאי והא פשיטא לן במשוך קופה זו וקני כלים שבתוכה קני אלא התם יש לומר משום דלא אמר ליה קני ואינו רוצה שיקנה אלא במשיכת פירות עצמן ועוד מצינו למימר דהתם משמע ליה שלא פסק עד אחר המשיכה ולכך לא קניא במשיכה

הסבר מקטע 6:

ובהתאם לכך, שואלים תוס׳ מדוע שלא תהא משיכה קונה, הרי ברור שבאמירת המוכר משוך קופה זו וקנה כלים שבתוכה הוא קונה. ואילו בברייתא במסכת בבא בתרא למרות שיש משיכה לא היה קניין. ומשיבים תוס׳ שיש לומר שההבדל הוא שלא אמר לו שיקנה ואינו רוצה שיקנה אלא במשיכת הפירות עצמן (ולא הכלים).הסבר נוסף של תוס׳ מדוע המשיכה לא קונה. שמהברייתא נראה שרק לאחר המשיכה הוא פסק דמים ולכן לא קנה במשיכה.

מקטע 7:  

ואם תאמר אמאי נקט משוך בהמה זו ולא נקיט קני אי משום דבקני פשיטא ליה דקני מטעם חצר אע"פ שהיא מהלכת אם כן במשוך נמי אמאי מספקא ליה כיון שהשאילה לו הרי היא כאילו היא שלו עד לאחר הקנין ויקנה מטעם חצר 

הסבר מקטע 7:

שואלים תוס׳ מדוע בגמ׳ אצלנו רבי אלעזר נקט בלשון ״משוך בהמה״ ולא שאל מה הדין אם אמר לו ״קנה בהמה זו וכלים שעליה״. תוס׳ מסבירים את שאלתם - אם נגיד שמשום שבאמירת ״קנה בהמה זו״ ברור לרבי אלעזר שהוא קונה מדין חצר, למרות שזאת חצר מהלכת, אם כן גם אם אמר לו ״משוך בהמה זו״ מדוע יש ספק. שכיוון שהמוכר השאיל לו את הבהמה והיא כאילו שלו עד לאחר הקנין הרי הוא קונה בקניין חצר (הבהמה כחצר מהלכת).

מקטע 8:  

ויש לומר דכשאמר ליה משוך לא השאיל לו הבהמה לקנות הכלים מטעם חצר אלא במשיכת הבהמה אי נמי אי הוי בעי קני בהמה וכלים והוה מהדר ליה דקני לא היה יכול לידע מזה שבמשיכת הבהמה יקנה הכלים כי שמא מטעם חצר קני ובכפותה ולכך איבעי ליה במשוך:

הסבר מקטע 8:

ומשיבים תוס׳ שיש לומר שכאשר אמר לו ״משוך בהמה זו״, לא השאיל לו את הבהמה כך שיקנה את הכלים בקניין חצר אלא התכוון שיקנה את הכלים במשיכת הבהמה ממש. תשובה נוספת. ר״א נקט דווקא בלשון ״משוך״ כי בלשון ״קנה בהמה זו״ אם היו משיבים לר״א שאכן בלשון זו קונה, ר״א לא היה יודע אם בגלל המשיכה קנה את הכלים או אולי הוא קנה בקניין חצר , בבהמה כפותה שיש לה דין של חצר ולכן שאל את שאלתו דווקא בלשון ״משוך בהמה זו״.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא