דף ו. - הקדישה בלא תקפה מהו

שניים אוחזים בטלית כל אחד מחזיק בחצי והם מתווכחים למי היא שייכת, אז אחד מהם הקדיש את הטלית. האם ההקדש תפס? תוס׳ מסבירים את הדיון בגמ׳ בהשוואה למקרה הקודם שאחד תקף את השני והוציא את הטלית מידו בכח. 

תוס׳ ד״ה:  הקדישה בלא תקפה מהו

תמצית:  האם אחד יכול להקדיש מה שברשות השני כיוון שבשתיקתו הודה לו. או שמא כיוון שהקדש היה באמירה בלבד השני לא ראה צורך להתנגד ושתיקתו אינה כהודאה.

פירוש תוס׳

ומיירי נמי כגון ששתק בשעה שהקדיש ולבסוף כששאלה הגזבר צווח ומבעיא ליה כיון דאמירתו לגבוה כו' הוה הקדש כתקפה דכיון ששתק אודויי אודי ליה והוה הקדש ולא דמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דכיון דאודי ליה הוי כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדיש כדמוכח בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פח.) גבי ההוא דאייתי קרי כו' דאי לא קייצי דמייהו הוי קדושות או דלמא הקדש לא הוי כתקיפה דלמה יצווח בשביל דבריו ומייתי מההיא מסותא דהקדיש חד ושתק אידך ומסקנא דלא הוי הקדש אלמא שתיקתו אינו כהודאה:

הסבר הגמ׳:

 ר׳ זירא שאל מה הדין במקרה שאחד מוציא בכח את הטלית מהשני, הגמ׳ הסבירה שמדובר כאשר הנתקף בהתחלה שותק אולם לאחר זמן הוא צווח ומתלונן על התקיפה. כעת, על בסיס שאלת ר׳ זירא, הגמ׳ שואלת מה קורה כאשר שניים אוחזים בטלית ואחד הקדיש את כולה. מחד פעולת ההקדש למרות שנעשית באמירה בלבד היא כמעשה ממש, ובלשון הגמרא - ״אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט״. מנגד, אדם יכול להקדיש רק מה שברשותו וכיוון שלא תקף ממנו את הטלית אינה ברשותו ולא יכול להקדישה. 

מקטע 1:  

ומיירי נמי כגון ששתק בשעה שהקדיש ולבסוף כששאלה הגזבר צווח ומבעיא ליה כיון דאמירתו לגבוה כולי הוה הקדש כתקפה דכיון ששתק אודויי אודי ליה והוה הקדש

הסבר מקטע 1:

תוס׳ בדומה לבירור הגמ׳ בשאלת ר׳ זירא,  מחדדים את השאלה בהתייחס לתגובה של השני, ואומרים ששאלת הגמ׳ היא גם כאשר השני שתק בזמן שהראשון הקדיש את הטלית ורק לפני המסירה לגזבר של ההקדש הביע התנגדות (שתק ואז צווח). ונדרש לדעת אם שתק או צווח, כיוון שבהקדש הכלל הוא שאמירתו לגבוה כמסירת חפץ להדיוט ולכן כשהקדיש כאילו תקף את הטלית מידו וכיוון שבאותו הזמן השני שתק הודה לו שהטלית אינה שלו.

מקטע 2:  

ולא דמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דכיון דאודי ליה הוי כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדיש

הסבר מקטע 2:

ומסברים תוס׳ שאין זה דומה לגזל. שכן בגזל כאשר בעל החפץ לא התייאש אז החפץ לא שייך לגזלן ולכן אינו יכול להקדישו וכיוון שאינו ברשות הבעלים גם הוא אינו יכול להקדישו. אולם, במקרה שלנו, אם נאמר שבשתיקתו הודה השני לראשון שהטלית שייכת לו, ובזה שהשני עדיין מחזיק אותה הרי היא כפיקדון בידו ויכול הראשון להקדישה, שכך הדין בפקדון הנמצא ביד אחר שיכולים הבעלים להקדישו. כך ששאלת הגמ׳ רלוונטית גם למקרה של הקדישה.

מקטע 3:  

כדמוכח בהמוכר את הספינה (בבא בתרא דף פח.) גבי ההוא דאייתי קרי כולי דאי לא קייצי דמייהו הוי קדושות

הסבר מקטע 3:

כפי שמוכח במסכת בבא בתרא דף פח. לגבי מוכר דלעות שלקחו ממנו ולא ידע מי לקח ולכן הקדיש את הדלעות ופסק רב כהנא שלא הוקדשו. ומעירה שם הגמ׳ שכאשר המחיר קצוב אז משיכת הדלעות קנתה אותם (למרות שלא שילמו) ואינן עוד ברשותו שיוכל להקדישם. ואם מחירן אינו קצוב אז לא קנו, כי הם עדיין כעומדים ברשותו ויכול להקדישם  (הם נחשבים ברשות הלוקח כיוון שלא לקחו אותם כגזל והייתה כוונם הלוקח לשלם או להחזירם – רשב״ם).

מקטע 4:  

או דלמא הקדש לא הוי כתקיפה דלמה יצווח בשביל דבריו ומייתי מההיא מסותא דהקדיש חד ושתק אידך ומסקנא דלא הוי הקדש אלמא שתיקתו אינו כהודאה:

הסבר מקטע 4:

תוס׳ מבררים את האפשרות שהקדש שונה מתקיפת הטלית ממש. שכן אין בה מעשה בידיים ולמה שהשני יביע התנגדות בגלל שהראשון אמר מילים. וכך נראה שמסקנת הגמ׳ ממקרה ששנים שרבו למי שייך בית מרחץ ואחד מהם הקדיש את בית מרחץ ולמרות שהשני שתק ולא התנגד אומרת הגמ׳ שלא הקדיש כיוון ששתיקה במקרה זה אינה כהודאה.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא