דף ג: - רבי חייא כר"מ סבירא ליה

אם ר׳ חייא סובר כרבי מאיר מדוע הוא לא מביא את הטענה שלו?

תוס׳ ד״ה:  רבי חייא כר"מ סבירא ליה

תמצית:   למרות שר׳ חייא סובר כר״מ הוא לא השתמש בקל וחומר משמו במסכת כריתות כיוון שדוחים אותו.

פירוש תוס׳

רבי חייא כר"מ סבירא ליה - וא"ת א"כ נימא ק"ו דר"מ אם הביאוהו לידי מיתה לא יביאוהו לידי שבועה הקלה וי"ל דאיכא למפרך דמה למיתה שכן על מה שהן מעידין הוא מת תאמר גבי שבועה שעל מה שהוא כופר הוא נשבע כדאמרי' לקמן:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ משיבה לפריכת הקל וחומר לעניין חיוב קורבן (שפיו מחייבו ועדים לא) שדעה זו היא לפי רבנן, אבל במסכת כריתות דף יא: דעת ר׳ מאיר שעדים כן יכולים לחייבו ולפי זה כשר׳ חייא אמר שעדים יחייבו שבועה בקל וחומר מהודאת פיו היה זה לפי שיטתו של ר׳ מאיר.

מקטע 1:  ואם תאמר אם כן נימא קל וחומר דרבי מאיר אם הביאוהו לידי מיתה לא יביאוהו לידי שבועה הקלה

הסבר מקטע 1:

במשנה במסכת כריתות מובא טעמו של ר׳ מאיר הסובר שאם עדים יכולים להעיד עליו שעשה מעשה שבגינו יתחייב בגזר דין מוות (לדוגמה שהעידו בו שקושש עצים ביום השבת) הרי בוודאי שיכולים לחייבו שבועה. שואלים תוס׳ אם ר׳ חייא סובר כר׳ מאיר הייתה הגמ׳ צריכה להביא קל וחומר זה במקום או בנוסף להודאת פיו.

מקטע 2:  ויש לומר דאיכא למפרך דמה למיתה שכן על מה שהן מעידין הוא מת תאמר גבי שבועה שעל מה שהוא כופר הוא נשבע כדאמרינן לקמן:

הסבר מקטע 2:

משיבים תוס׳ שלקל וחומר שעדים יכולים להרוג ולכן יחייבו שבועה, יש פירכא. שכן כאשר אדם מומת על פי עדים, הוא מומת לאחר שהעידו על מה שעשה. אולם, אדם נשבע על מה שהוא כופר בו. ועדים אינם יכולים לחייב שבועה על מה שאינם מעידים עליו. שהרי מדובר שהעידו אותו שהוא חייב חלק מהחוב וחלק זה הוא אכן חייב לשלם, אבל על החלק השני הם אינם מעידים ולכן לא יכולים לחייב אותו כלל, גם לא שבועה. הגמ׳ בהמשך מביאה את המשנה במסכת כריתות ודוחה את הקל וחומר בדברי ר׳ מאיר.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא