דף ג: - מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים

שומן וחֵלֶב נראים אותו דבר. שומן מותר לאכילה אבל האוכל חלב במזיד חייב כרת, בשוגג חייב להביא קורבן חטאת. האם עדים יכולים להעיד עליו שאכל בשוגג ולחייב אותו להביא קורבן? תוס׳ בוחן נושא זה ואת הרלוונטיות שלו לדיון האם עדות עדים חזקה יותר מהודאת פיו של אדם.

תוס׳ ד״ה:  מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים כו'

תמצית:    פריכת הקל וחומר בסוגיא שלנו היא בהתאם לדברי חכמים במסכת כריתות שפיו נאמן כמאה עדים ולא כטעם אחר המופיע שם שגם כנגד עדים הוא יכול לומר שאכל במזיד.

פירוש תוס׳

מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים כו' - פי' שכן מחייבו קרבן אפילו העדים מכחישין אותו ואומרים לאו חלב הוה אלא שומן דאי אין העדים מכחישין אותו היכי קאמר תאמר בעדים כו' עדים נמי מחייבין אותו קרבן אם אינו מכחישן ואפילו עד אחד אם אינו מכחישו מחייבו קרבן וזאת הסוגיא סוברת כלישנא דפרק אמרו לו (כריתות דף יב. ושם) דמפרש טעמייהו דרבנן דלקמן דאמרו לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דפטור משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ולכך פיו מחייבו קרבן אפילו עדים מכחישין אותו ועדים אין מחייבין אותו קרבן אם מכחישן דלאידך לישנא דמפרש טעמייהו דרבנן דמתרץ דיבוריה ואמר דלא אכלתי שוגג אלא מזיד ומיירי דכשאמר לא אכלתי לא בדקנו אותו היאך היה דעתו אבל להכחיש העדים אינו נאמן א"כ חשיבי עדים מפיו שכן חייבוהו קרבן אפי' מכחישן והוא לא מחייב עצמו קרבן אם היו מכחישין אותו ואתי רבי חייא אפילו כרבנן:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מבקשת ללמוד מקל וחומר שאם פיו מחייבו שבועה, עדים שבכוחם לחייב אותו לשלם ממון בוודאי שיחייבו שבועה. אולם הגמ׳ פורכת את הקל וחומר - מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן, אדם שהודה כי עבר עבירה בשוגג - חייב להביא קרבן חטאת, אבל אם העידו בו עדים הוא אינו חייב להביא קרבן, כלומר יש בהודאת פיו היבט שהוא חמור יותר מעדות של עדים ולכן לא מתקיים הקל וחומר. הגמ׳ מביאה דוגמא לגבי מי שאכל חֵלֶב.

מקטע 1:  פיו שכן מחייבו קרבן אפילו העדים מכחישין אותו ואומרים לאו חלב הוה אלא שומן דאי אין העדים מכחישין אותו היכי קאמר תאמר בעדים כו' עדים נמי מחייבין אותו קרבן אם אינו מכחישן ואפילו עד אחד אם אינו מכחישו מחייבו קרבן

הסבר מקטע 1:

תוס׳ מסבירים שהודאתו מחייבת אותו אפילו כנגד עדים שטוענים שאכל שומן המותר לאכילה ולא חֵלֶב. וסברתם היא שכיוון שאם נאמר שהעדים אינם מכחישים את דבריו כיצד הגמ׳ אומרת ״תאמר בעדים״, שהרי במקרה שהם מעדים עליו שאכל חלב יש לומר שאם אינו מכחיש אותם יהיה חייב בקורבן ואפילו אם יש רק עד אחד ואינו מכחישו הוא יתחייב להביא קורבן.

מקטע 2:  וזאת הסוגיא סוברת כלישנא דפרק אמרו לו (כריתות דף יב.)  ושם דמפרש טעמייהו דרבנן דלקמן דאמרו לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי, דפטור משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ולכך פיו מחייבו קרבן אפילו עדים מכחישין אותו ועדים אין מחייבין אותו קרבן אם מכחישן

הסבר מקטע 2:

מסבירים תוס׳ שהסוגיה שלנו סוברת כמו הנוסח של רבנן במסכת כריתות דף יב. הגמ׳ שם מביאה 2 נוסחים מדוע עדים המעידים על אדם שאכל חלב לא יכולים לחייבו להביא קורבן אם הוא מכחיש אותם. הנוסח הראשון, דעת רבנן, שהוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש ולכן בעוד הודאת פיו מחייבת אותו להביא קורבן, עדים אינם יכולים לחייב אותו כאשר הוא מכחיש את עדותם.

מקטע 3:  דלאידך לישנא דמפרש טעמייהו דרבנן דמתרץ דיבוריה ואמר דלא אכלתי שוגג אלא מזיד ומיירי דכשאמר לא אכלתי לא בדקנו אותו היאך היה דעתו אבל להכחיש העדים אינו נאמן אם כן חשיבי עדים מפיו שכן חייבוהו קרבן אפילו מכחישן והוא לא מחייב עצמו קרבן אם היו מכחישין אותו ואתי רבי חייא אפילו כרבנן:

הסבר מקטע 3:

לפי הנוסח השני הטעם שלא מחייבים אותו קורבן הוא שהעדים מעדים אותו שאכל והוא לאחר מכן טוען שהיה מזיד והוא פטור כי קורבן חטאת בא רק על שוגג. לפי טעם זה מדובר שהוא טוען ״לא אכלתי״ ולא נבדקת כוונתו אם היתה במזיד או שוגג ואח״כ מפרש שהיה מזיד.

אבל לפי נוסח זה הוא אינו נאמן להכחיש את העדים מבלי שפרש כוונתו. ויוצא אם כן, שהעדים חשובים מהודאת פיו שגם אם הוא מכחיש אותם מחייבין אותו קורבן, ואם הם טוענים שלא אכל חלב גם הודאת פיו לא תועיל לחייבו קורבן. לפי טעם זה יוצא שבמקרה שאמר לא אכלתי אין הבדל בין חכמים לרבי חייא, ומכאן שפריכת הקל וחומר בסוגייא שלנו היא כטעם הראשון של חכמים במסכת כריתות.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא