דף ג: - בכוליה בעי דלודי ליה

אחד הלווה לחברו 50 אלף ש״ח, הגיע מועד תשלום החוב והחבר מתחמק. אין ברירה, הוא מזמן אותו לדין. החבר קצת לחוץ, לא מדבר ברור, בסוף מחלצים ממנו הודאה שהוא חייב רק 25 אלף ש״ח. מפסוק בתורה למדנו שצריך להשביע אותו על יתר הסכום כדי לוודא שהוא לא מתחמק, אולי הוא באמת רוצה לשלם הכל. אבל המצב קשה ואין לו, ככה בית הדין עוזר לו להודות.

אבל רגע אחד! הוא הרגע שיקר, הוא מנסה להתחמק מתשלום של חלק מהחוב! למה שנאמין לו גם אחרי שישבע?

וכעת... אותו מקרה בדיוק - אבל הפעם החבר מגיע לבית הדין ואומר בשלוות נפש ״אני לא מכיר אותך, מעולם לא לקחתי ממך שקל״. בשני המקרים הם כופרים בסכום כסף שהם חייבים, בשני המקרים ייתכן שיש להם רצון לשלם אבל אין להם יכולת, למה במקרה של כופר בכל לא מחייבים אותו להשבע ואם הודה במקצת אז כן?

תוס מגיעים למסקנה שקצת חוצפה זה נסבל אבל הרבה חוצפה לא...

תוס׳ ד״ה: בכוליה בעי דלודי ליה

תמצית:  מי שחשוד על ממון אינו חשוד על שבועה ואפילו שבועה מהתורה ולמרות שגם לגבי מודה במקצת וגם לגבי כופר בכל ניתן לומר שהם משתמטים מתשלום החוב באופן זמני, אצל הכופר בכל ההעזה משמעותית יותר ולכן רק מודה במקצת חייב שבועה מהתורה.

הטקסט המלא של פירוש תוס׳

מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים כו' - פי' שכן מחייבו קרבן אפילו העדיםבכוליה בעי דלודי ליה - מה שפירש רש"י כיון דחשיד אממונא היכי נשבע נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומשני דמשתמיט ולא חשיד ועל זה תימה דהא מסיק לקמן (בבא מציעא דף ו.) דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא ואין לומר דהיינו מדרבנן לפי שראו שהיתה שבועה חמורה עליהם אבל מדאורייתא חשוד לזה חשוד לזה דהא לקמן מייתי מרב נחמן דמשביעין אותו שלש שבועות ואחד מהן שלא שלחתי בו יד ומשמע בהגוזל קמא (ב"ק דף קז: ושם) דהוי דאורייתא וכן בנסכא דר' אבא (שבועות דף לב:) משמע דאי אמר לא חטפתי היה נשבע להכחיש את העד שבועה דאורייתא מדאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם דאשבועה דרבנן לא אמר הכי לכן י"ל ובכוליה בעי דלודי ליה כלומר מאחר דאין מעיז א"כ אמת הוא שאין חייב לו יותר ולמה ישבע יהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל ומשני דאין זה העזה דאשתמוטי קמשתמיט ואם תאמר כופר הכל נמי אשתמוטי קא משתמיט ואינו העזה כדאמרי' בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ:) אמר רב נחמן כופר הכל משביעין אותו שבועת היסת משום חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו ופריך אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ומשני אשתמוטי קא משתמיט וי"ל דמ"מ העזה יש יותר בכופר הכל מבכופר חצי וליכא מגו:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ ממשיכה בבירור הסיבה לחיוב שבועה במודה במקצת כך שבהמשך לחזקה שאינו מעיז פניו לכפור בכל, מסבירה הגמ׳ שלמעשה בכוליה בעי דלודי ליה, הוא היה רוצה להודות בכל ולשלם אולם אין לו את הסכום ולכן הוא משתמט ומודה במקצת ולכן אמרה התורה שיישבע.

מקטע 1: 

מה שפירש רש"י כיון דחשיד אממונא היכי נשבע נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומשני דמשתמיט ולא חשיד ועל זה תימה דהא מסיק לקמן (בבא מציעא דף ו.) דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא

הסבר מקטע 1:

רש״י מסביר את דברי הגמ׳ שהיה מקום לומר שכיוון שהוא חשוד על הכסף (שלא מודה בהלוואה שלקח) נחשוד בו גם שישקר בשבועה ולא נשביע אותו. אבל מלמדת הגמ׳ שכיוון שברצונו היה מודה בכולו אלא שאין בידו לפרוע הוא משתמט עד שיהיה לו כסף לפרוע ולכן אינו חשוד להשבע על שקר. תוס׳ מקשים על הסברו של רש״י. הגמ׳ בהמשך המסכת (דף ו.) מביאה שלמרות שאדם חשוד לגזול ממון אינו חשוד לשקר בשבועה. כיצד אם כן רש״י טוען שהיה מקום לומר כן.

מקטע 2:  

ואין לומר דהיינו מדרבנן לפי שראו שהיתה שבועה חמורה עליהם אבל מדאורייתא חשוד לזה חשוד לזה דהא לקמן מייתי מרב נחמן דמשביעין אותו שלש שבועות ואחד מהן שלא שלחתי בו יד ומשמע בהגוזל קמא (בבא קמא דף קז:) ושם דהוי דאורייתא

הסבר מקטע 2:

דחיית תירוץ אפשרי לקושיית תוס׳ על רש״י - היה מקום לומר שחכמים ראו שאנשים חוששים משבועה ולכן הנהיגו שבועה אבל בנושאים שהם דאורייתא לא היה מקום להשביע מי שחשוד על ממון. אך תוס׳ שוללים זאת ומביאים ראיה לכך מדף ו. לגבי שומר חינם שטוען שהחפץ נגנב, אומרת שם הגמ׳ שמשביעין אותו 3 שבועות, אחת מהן שלא שלח יד, שלפי דברי ר׳ חייא בר יוסף בבא קמא קז: הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שישלח בו יד, כלומר משמע משם שהשבועה שמשבעין אותו שלא שלח יד היא שבועה דאורייתא, וזאת למרות שהוא חשוד על ממון.

מקטע 3:  

וכן בנסכא דר' אבא (שבועות דף לב:) משמע דאי אמר לא חטפתי היה נשבע להכחיש את העד שבועה דאורייתא מדאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם דאשבועה דרבנן לא אמר הכי

הסבר מקטע 3:

ראיה נוספת לכך שגם בשבועה דאורייתא לא אומרים מיגו החשוד בממונא חשוד אשבעותא. במסכת שבועות לב: מביאה הגמ׳ מקרה של אחד שחטף חתיכת כסף מחברו ויש עד אחד שמעיד שחטף, וזה שחטף מודה בזה אך טוען שהכסף היה שייך לו. ר׳ אמי, שהיה הדיין, מסביר את הספק בדין - על פי עד אחד לא ניתן להכריח אותו לשלם, וכיוון שהוא מודה שחטף הרי הוא כגזלן ולא ניתן להשביעו. ר׳ אבא שישב לפני ר׳ אמי באותו זמן שהגיעו השניים לדין, כששמע את הספק אמר שכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. ממקרה זה לומדים תוס׳ שאם הנתבע לא היה אומר שהוא חטף היו משביעין אותו כדי להכחיש את העד, ושבועה זו היא מדאורייתא כיוון שעל שבועה מדרבנן ר׳ אבא לא היה אומר שכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. מכאן שלמעט בגזלן משביעין שבועה מדאורייתא גם מי שחשודים על ממון.

מקטע 4:  

לכן יש לומר ובכוליה בעי דלודי ליה כלומר מאחר דאין מעיז אם כן אמת הוא שאין חייב לו יותר ולמה ישבע יהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל ומשני דאין זה העזה דאשתמוטי קמשתמיט.

הסבר מקטע 4:

כיוון שלא אומרים שחשוד על ממון הוא גם חשוד על שבועה, נדרש להבין מה כוונת הגמרא שאומרת שהוא רוצה להודות בכל. הגמ׳ לעיל הביאה חזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ולכן מי שכפר בכל מאמינים לו. אומרים תוס׳ שעקרון זה יכול לחול גם על המודה במקצת. ניתן היה לומר שכפי שאין מעיז פניו להכחיש הכל כך אין מעיז פניו להכחיש קצת. ומכאן שנאמין לו מכח מיגו שהרי אם הוא מעיז לכפור במקצת הוא מעיז לכפור בכל, ואם היה כופר בכל היה נפטר ללא שבועה ומכאן שהמודה במקצת דבריו אמת ולכאורה לא היה צריך להשביעו. לכן אומרת הגמרא שהוא משתמט, ומסבירים תוס׳ שבמודה במקצת, הכפירה בחלק מהסכום אינה העזה, אלא ניסיון לדחות את תשלום הסכום המלא למועד מאוחר יותר.

מקטע 5:  

ואם תאמר כופר הכל נמי אשתמוטי קא משתמיט ואינו העזה כדאמרינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ:) אמר רב נחמן כופר הכל משביעין אותו שבועת היסת משום חזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו ופריך אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ומשני אשתמוטי קא משתמיט ויש לומר דמכל מקום העזה יש יותר בכופר הכל מבכופר חצי וליכא מגו:

הסבר מקטע 5:

הסבר תוס׳ על ההבדל בין מודה במקצת וכופר בכל לגבי משתמט. ניתן היה להקשות ולומר שגם כופר בכל רק מעוניין להשתמט מהחוב ולכן לחייבו שבועה, וכך אכן עולה מדברי ר׳ נחמן במסכת שבועות מ: שטוען שגם כופר בכל נשבע (שבועת היסת מדברי סופרים למרות שמהתורה הוא פטור) כיוון שחזקה שאין אדם תובע אם יש לו עליו. הגמ׳ שם מקשה שהרי יש חזקה שאינו מעיז פניו בבעל חובו ולכן פטור ומתרץ ר׳ נחמן שהוא כופר כדי להשתמט מהחוב. אם כך, שגם במודה במקצת יש העזה ומנגד גם על כופר בכל ניתן לומר שהוא משתמט, מדוע מודה במקצת חייב בשבועה מהתורה? תוס׳ מסבירים שהכופר בכל מעיז פניו יותר. מודה במקצת כיוון שאינו נחוש כמו הכופר בכל, אין כאן טענת מיגו, ולא אומרים שכיוון שהעיז פניו בחלק מהחוב היה מעיז בכל ולכן ייפטר משבועה מהתורה. ולכן מודה בקצת בניגוד לכופר בכל חייב שבועה מהתורה.

לדף באתר ספריא

לבלוג המלא