דף ג: - אשם היינו קורבן

תוס׳ בוחנים האם בשיטות המובאות בסוגיא אחת אין סתירה ממקומות אחרים בש״ס, כשיש סתירה הם מנסים לתרץ ואז דנים במשמעות וההשלכה של תירוץ והאם הוא תואם למהלך הסוגיא. 

תוס׳ ד״ה: אשם היינו קורבן

תמצית: תוס׳ מצביעים על סתירה בין הסוגיה אצלנו הסוברת שלפי ר׳ מאיר עדים מחייבים קורבן אשם, לבין סוגיא בבא קמא לפיה ר׳ מאיר סובר שעדים אינם מחייבים אשם.

פירוש תוס׳

דלרבי מאיר עדים מחייבין אותו אשם תימה דבמתני' דד' שומרין (שבועות דף מט. ושם) תנן היכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם אבל על פי עדים אין משלם חומש ואשם וכן תנן בפרק הגוזל קמא (ב"ק דף קח.) ומוקי לה בפרק הגוזל קמא. כר"מ וי"ל דסוגיא דהכא דלרבי מאיר עדים מחייבין אותו אשם לא יעמיד ההיא משנה כר"מ אלא כדבעי לאוקמה התם כשאכלו טריפה וההיא סוגיא דהתם דסבר דלרבי מאיר עדים לא מחייבי אשם משום דגבי אשם כתיב והתודה לא סבר כסוגיא דהכא דאשם היינו קרבן ויליף במה הצד מפיו ועד אחד כדמסיק הכא

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מביאה פירכא נוספת לקל וחומר של ר׳ מאיר. אדם בהודאת פיו מחייב את עצמו להביא אשם, לדוגמא אדם שכפר בממון ונשבע שאינו חייב ואח״כ הודה ששקר, הוא יהיה חייב להביא קורבן מסוג אשם גזילות. לעומת זאת, עדים אין בכוחם לחייבו קורבן, כיוון שגם אם הם מעידים ששיקר והוא אינו מכחיש אותם, הוא לא חייב להביא אשם. הגמ׳ דוחה את פירכא ואומרת שאשם הוא קורבן, כלומר שהמחלוקת של ר׳ מאיר עם חכמים לגבי עדים המחייבים קורבן היא על האשם.

מקטע 1:  דלרבי מאיר עדים מחייבין אותו אשם תימה דבמתני' דד' שומרין (שבועות דף מט. ושם) תנן היכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם אבל על פי עדים אין משלם חומש ואשם וכן תנן בפרק הגוזל קמא (ב"ק דף קח.) ומוקי לה בפרק הגוזל קמא.

הסבר מקטע 1:

מסבירים תוס׳ שלשיטת ר׳ מאיר עדים יכולים לחייבו גם להביא קורבן אשם. שואלים תוס׳ כיצד ניתן לומר שר׳ מאיר סובר שעדים מחייבים קורבן הרי במסכת שבועות דף מט. אומרת המשנה לגבי שומר שנשבע שהשור נגנב אך יש שעדים שמעידים שאכל את השור, חייב לשלם כפל, אבל אם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. לפי המשנה רק אם הודה מעצמו הוא מתחייב להביא אשם. משנה זו מובאת גם במסכת בבא קמא דף קח. ולפי תחילת הסוגייא שם בדף קו. נראה שהמשנה היא לפי ר׳ מאיר. 

שם בדף קו. מקשה ר׳ חייא בר אבא על ר׳ יוחנן ממשנה זו כיצד ייתכן שלמרות שמעידים אותו שאכל את השור משלם רק כפל ולא תשלומי ד׳ וה׳ (טבח ומכר) שהרי כדי לאוכלו בוודאי שחטו. מתרצת  הגמ׳ שמדובר שאכל נבלה, ושואלת הגמ׳ למה לא לתרץ שאכל טרפה, עונה הגמ׳ שהמשנה היא לשיטת ר׳ מאיר שגם שחיטה שלא כדין היא שחיטה ומתחייב תשלומי 4 ו-5. ולכן רק בנבלה יהיה פטור מתשלומים 4 ו-5. מכאן עולה שבניגוד לסוגיא אצלנו לפי ר׳ מאיר על פי עדים אינו מתחייב להביא קורבן אשם, אלא רק כשהודה מעצמו.

מקטע 2:  ויש לומר דסוגיא דהכא דלרבי מאיר עדים מחייבין אותו אשם לא יעמיד ההיא משנה כר׳ מאיר אלא כדבעי לאוקמה התם כשאכלו טריפה וההיא סוגיא דהתם דסבר דלרבי מאיר עדים לא מחייבי אשם משום דגבי אשם כתיב והתודו (הגהת הרש"ש) לא סבר כסוגיא דהכא דאשם היינו קרבן

הסבר מקטע 2:

מתרצים תוס׳ שבגמ׳ אצלנו סוברים שהמשנה הנדונה בבא קמא אינה כדעת ר׳ מאיר, אלא כמי שרצה לומר שגם בטריפה לא ישלמו תשלומי 4 ו-5 אלא תשלומי כפל בלבד. ובבבא קמא, שם הגמ׳ כן העמידה את המשנה לפי ר׳ מאיר (שעדים לא מחייבים אשם) בגלל שר׳ מאיר סובר שאשם שונה מקורבן חטאת, כיוון שהתורה כותבת ״והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו״ (במדבר ה׳,ז׳) – ולכן לפי זה יש לומר  שר׳ מאיר סובר שלחייב אשם נדרש וידוי ואינו סובר כגמ׳ כאן שמחייב אשם כמו קורבן חטאת.

מקטע 3:  ויליף במה הצד מפיו ועד אחד כדמסיק הכא

הסבר מקטע 3:

אולם, לפי הסבר זה הגמ׳ אצלנו הייתה צריכה להקשות שלשיטת ר׳ מאיר בבבא קמא, ניתן לדחות את הקל וחומר. אם כן, מדוע הגמ׳ לא מביאה שיטה זו ופורכת את הקל וחומר? מתרצים תוס׳ שכמו שבסוגיא אצלנו הגמ׳ לבסוף מעמידה את הקל וחומר בהתאם למכנה המשותף (הצד השווה) של לימוד מ-2 מקרים של הודאת פיו ועד אחד, כך גם בסוגיא בבא קמא ניתן ללמוד קל וחומר מהצד השווה של פיו ועד אחד.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא